הרהורים של אמא לעת עונת המצעדים

צילום: עמותת תהל”ה

לפני שמונה וחצי שנים הסתבר לי שהבן הבכור שלי, שהיה אז בתיכון, הומו. באותו הרגע חיבקתי אותו, אימצתי אותו אל לבי, הבטחתי לו שאני אוהבת אותו ומעריכה אותו בדיוק אותה דבר, אפילו גרם לא פחות. רציתי לדעת אם הוא סבל מהומופוביה והיה לי חשוב מאד שירגיש בטוח ונח בבית.

רק בקשה אחת קטנה היתה לי. צנועה. “שלא יידעו”.

אם את לא רוצה שיידעו, זה אומר שאת לא מקבלת אותי, הטיח בי הילד.

נדהמתי. מה זאת אומרת, הרי כל כך קיבלתי וחיבקתי מהרגע הראשון. איך יכול להיות שזה המסר שעבר אליו?

חודשים ארוכים עוד נדרשו בכדי שאבין למה התכוון. הרי כל דבר שהוא עושה אני תמיד רוצה שכולם יידעו, הרי תמיד אני כל כך גאה בו. והנה יש פרט אחד בתוך מכלול זהותו, שאני רוצה להסתיר מכל האחרים. נתון שאני כביכול מקבלת אבל בפועל מתביישת בו ולא רוצה שיקלקל את הרושם הטוב.

אוי הבושה, גרעין ההומופוביה…

את היקף ממדיה של הבושה הבנתי רק כאשר הגעתי לבית החולים לאחר הרצח בברנוער. הבן שלי ששהה במועדון בעת האירוע פונה לאחד מבתי החולים ואנחנו, ההורים, טסנו לשם מזועזעים. אבל שם היכה בי זעזוע נוסף: צעירים שנכנסים לחדרי ניתוח וההורים מסרבים להגיע ולשהות לצידם, כי הם “כאלו”. ילדים שעד לאותו ערב היו ילדים אהובים, אוצר יקר להוריהם שוכבים מדממים, המומים ואמא ואבא לא מוכנים לבוא. הבושה…

ושוב ימי הקיץ הלוהטים, ושוב יוצאים המצעדים הגאים אל הרחוב ומעוררים את אותה המחלוקת, ושוב מתלקחים ויכוחים וברשת מתלהטות הרוחות. כי בשביל מה צריך את המצעדים האלו ולמה להתגרות… ובימים האחרונים מגיעים קולות הרבנים, השופכים שמן רותח ולוהט שמבעיר את השנאה, הבושה, האשמה, הפילוג.

כל כך מיותר, כל כך מעוות. איך חברה מחליטה שאהבת אמת בין שני אנשים בוגרים מאותו מין היא הדבר הכי דוחה, החטא הכי כבד, התופעה הכי מבישה? איך אהבה בין שני אנשים בוגרים הפכה להיות עבור קהל גדול קשה יותר משקר, גנבה, עושק, אונס? הכל רק לא זה! מן מדרגות מוסר שכאלו…

מי שמכיר את ההלכה וישר עם עצמו יידע לספר שלצד משכב זכר מוזכרים בהלכה דברים נוספים שאינם מקובלים ודינם סקילה. חלקם אף מוגדרים כחטאים חמורים יותר. אבל את כל האחרים שמטו ובחרו להשאיר ולהתייחס אך ורק לעניין זה.

מנהיגים לוקחים שוחד, ניצולי שואה קשישים מופקרים בחולי ובדידות בביתם, נכים קשים עוברים התעללות מצד פקידים. יש לא מעט אנשים שרומסים, בוזזים ופוגעים קשות באחרים, באוכלוסיות שלמות. אבל זה לא מזיז. לעומת זאת זוג בנים בוגרים שמתנים אהבה ביניהם מרעידים כאן את אמות הסיפים. אה, וגם את כדור הארץ, בל נשכח שהם הסיבה לרעידות אדמה.

בחברה שלנו אין שום מגבלה על אדם שהתעלל מינית בילדיו להינשא בשנית ולהביא ילדים לעולם. אין מגבלה על אנשים אלימים להינשא ולהביא ילדים לעולם. אין מגבלה על פושעים. אבל שני בוגרים שאוהבים זה את זה או זו את זו – יהיו אנשים טובים ומופלאים ככל שיהיו – אוי ואבוי וחס וחלילה. את זה החברה לא יכולה לשאת

הרבה אנשים ששואלים בבוז “מה יש כאן להתגאות” לא מבינים שהבושה הזו, שמייחסים לקהילה הגאה בכלל ולמשכב זכר בפרט – היא אחת הסיבות לשמו של המצעד: מצעד הגאווה. כי רק כשכולם מסביב מתביישים בך נולד הצורך לצעוד בראש מורם ולהגיד הנה, למרות כולכם, אני לא מוכן להתבייש בעצמי. מיעוט שאינו מוכן לקבל את עריצות הרוב מוחה כנגד הגדרות שהן בעיקרן חברתיות וניתנות לשינוי. בחברה שלנו אין שום מגבלה על אדם שהתעלל מינית בילדיו להינשא בשנית ולהביא ילדים לעולם. אין מגבלה על אנשים אלימים להינשא ולהביא ילדים לעולם. אין מגבלה על פושעים. אבל שני בוגרים שאוהבים זה את זה או זו את זו – יהיו אנשים טובים ומופלאים ככל שיהיו – אוי ואבוי וחס וחלילה. את זה החברה לא יכולה לשאת, ומה הפלא שאמא ואבא שלהם היו רוצים למות מרוב בושה.

אין מה להיות גאה בנטייה מינית שונה כפי שאין מה להיות גאה בסטרייטיות… המצעד לא בא להלל את הנטייה המינית או הזהות המגדרית השונה אלא להגיד – לא רק שאני לא מתבייש, אני גאה במי שאני.

בשביל מה צריך את המצעד הזה, הם שואלים. היום זה כבר בכלל לא בעיה, הם מתריסים. אז אמנם בחברה שלנו יש, כביכול, פתיחות ויש נראות להט”בית בתקשורת, בארגונים ואפילו בכנסת. גם מבחינה תחיקתית מצבם של הלהט”בים אינו גרוע, יחסית. ולכן כל כך קל ליפול בפח ולהאמין שאין בכלל בעיה. אבל בפועל המצב אינו כה מזהיר כפי שזה נראה. מאחרי כל רב שמטיף לכך שהומואים הם סוטים/בהמות/נכים עומדת עדה גדולה של אנשים שהולכת אחריו ומפנימה את דבריו, ועדה עוד יותר גדולה של אנשים ששמחים לצוטטו בחדווה פשוט כי הם לא סובלים הומואים, או לסביות, ובטח לא טרנסים. מול כל אמרה כזו יש רבבות בני נוער מושפלים ומאות אלפי הורים שמתכווצים בעוד הבושה בתוכם הולכת ותופחת.

מי מהקוראים יודע כמה ילדים חווים התעללות או אלימות בבתי הספר וברחוב על רקע הנטייה המינית או הזהות המגדרית השונה? מי יודע כמה רבים סובלים מהתעללות קשה על בסיס יום- יומי?

כמה עצובה הידיעה שכשילד כזה מגיע הביתה, אל חוף המבטחים שלו, לא ימצא בו הגנה. לא ימצא כתף להניח עליה ראשו, לא אוזן ולב שיקשיבו למצוקה ולחוויות הקשות, לא מילות נחמה. בין אם בגלל הפחד לצאת מהארון בתוך הבית , ובין אם הילד כן יצא מהארון אך ההורים מתקשים או פשוט מסרבים לתמוך בו בשל שונותו. שותפים סמויים לעדת המלעיגים מחוץ.

הרבה אנשים, המזועזעים מקיומו של המצעד וממהותו, אינם יודעים כלל שילדיהם שלהם נמצאים שם, צועדים, נהנים מרגע של חסד עבורם, נהנים ממרחב בטוח. כי גם כשמרחפת הסכנה שמישהו יירה אל עבר הצועדים, ידקור אותם או ינסה לפגוע בקהל בדרך אחרת, עדין מדובר עבור הרבה מאד אנשים, צעירים כמבוגרים, במרחב בטוח מאד. מרחב שבו לא צריך להסתתר, לא להתנצל, לא להתבייש ולא להרגיש אדם פחות ערך.

שנה אחר שנה אני צועדת בתל אביב יחד עם ארגון תהל”ה, ארגון ההורים ללהט”בים. קבוצה של הורים הגאים בילדיהם על כל המכלול שבהם, אוהבים אותם בלי תנאים ובלי בושה. בינינו ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים. אנשי הייטק, אנשי טיפול וחינוך, אנשי עמל ועקרות בית. גברים ונשים. ארץ ישראל על כל גווניה. כולנו כאחד למען שוויון זכויות לילדינו ולמען חברה סובלנית יותר.

כמונו, אגב, גם המצעד כולו – תנועות נוער, קהילה דתית גאה וגדולה, שגרירות ארצות הברית שעובדיה מצטרפים בכל שנה, ארגונים שונים, בני משפחה. מי שיחפש ימצא גם גברים בתחתונים ואנשים בבגדי ים. אבל המצעד הזה הוא הרבה מעבר לפורנוגרפיה זולה כפי שמנסים להציג אותו, והוא בעל משמעות בל תתואר עבור מאות אלפי אנשים.

הנטייה המינית היא לא משהו להתפאר בו ולא משהו להתבייש בו. היא עוד אחד ממרכיבי הזהות של הבן שלי, שסך הכל נדמה לי שיצרו אדם איכותי מאד, חכם ורגיש שבאמתחתו עשייה מבורכת

שני מסרים חשובים אני מבקשת להעביר: האחד – מעט מאד מושקע במאבק בהומופוביה, במיגור העוינות והשנאה מחד, והבושה מאידך. יש תמיכות בבני נוער במצוקה, אחרי שכבר חוו את הקשיים וההדרה בבית. אין מספיק שיח במערכת החינוך וחסרה עבודה מול ההורים. הדור המבוגר יותר, שגדל על כך שהומוסקסואליות היא סטייה ועבירה פלילית לא תמיד מצליח לעשות את הסוויץ’.
דווקא בתוך הבית הפרטי, בחיק המשפחה האוהבת, במקום הכי מוגן קיימת פעמים רבות הומופוביה גדולה, כי ההורים לא יודעים איך להתמודד עם השונות הזו. לא בכדי בני נוער להט”בים מוגדרים כאוכלוסיה בסיכון גבוה, עם אחוז התאבדויות גבוה מאד, יחסית, ועם ריבוי התנהגויות מסוכנות כהענשה עצמית. האמרות שהושמעו על ידי רבנים בימים האחרונים ואשר מצטרפות לאמרות קודמות של חברי כנסת, שרים ורבנים– גורמות לחורבן והרס בתוך משפחות.

את המסר השני אני רוצה להקדיש לכל ממטירי הנאצות ובכלל לכל אלו שסתם תוהים: אני אמא לבן הומו. זה חלק מהזהות שלי. לא. אני לא מתביישת. הבושה שלי נגמרה בלילה ההוא, של הרצח בברנוער. הנטיה המינית היא לא משהו להתפאר בו ולא משהו להתבייש בו. היא עוד אחד ממרכיבי הזהות של הבן שלי, שסך הכל נדמה לי שיצרו אדם איכותי מאד, חכם ורגיש שבאמתחתו עשייה מבורכת. לא, אני לא מזועזעת לראות אותו עם גבר. כשאני רואה שני גברים מתנשקים זה מרגש אותי באותה מידה שמרגש אותי לראות גבר ואשה מתנשקים. כי כזאת אני, מתרגשת מגילויי אהבה רומנטיים…

מחר ייערך המצעד בירושלים. למרות שאנחנו לא ירושלמים נעלה כל המשפחה לצעוד עם הקהילה גם בעיר הבירה. שם לא תמצאו איש בתחתונים אבל ההתנגדות לקיומו גדולה עוד יותר. כאילו שבירת ישראל ‘נקיה’ מהומואים ולסביות, מבי סקסואלים ומטרנסג’נדרים. כאילו שנראות של ‘יצורים’ אלו מדבקת וכל אחד שרואה להט”ב מייד הופך ללהט”ב בעצמו, רחמנא ליצלן.
נצעד בצורה מכובדת לצד עוד משפחות שבאות להגיד לילדיהם האהובים: אנחנו איתכם ונעשה הכל על מנת שתוכלו לאהוב בבטחה.