שרה סווירי
אני בת 67, מגיל ההתבגרות ידעתי שאני אוהבת נשים ורק בגיל 60 יצאתי מהארון.
כל חיי חייתי בסוד ובמחתרת. לא מצאתי את העוז והכוח להילחם במוסכמות, לעמוד מול הורי, ניצולי השואה ולהתוודות בפניהם. היו לי רגשות אשם, בושה וחוסר קבלה של מי שאני. השתקתי את נטיותי וחייתי על פי המוסכמות ועל פי הציפיות של הורי, ניצולי השואה שדאגו להמשך השושלת. אני הלכתי בתלם. רבים מבני דורי חוו מסלול דומה. הם שמרו בסוד את העדפותיהם קברו בבונקר עמוק את הנטיות שלהם וחיו בארונות מלאי שלדים וסודות.
כולנו שילמנו מחיר גבוה: אלה שהצהירו בגלוי על העדפותיהם, ואלה שהסתירו, אלה שהיו נאמנים לצו ליבם, ואלה שחיו בשקר ובסוד. בערוב היום רבים מבני דורי אזרו עוז לצאת מהבונקר, לפתוח לרווחה את דלתות הארון ולממש את נטיות ליבם. כל אחד בדרכו שלו עבר תהליך של השלמה והתפייסות עם עצמו ובסוף תהליך זה נפתחו דלתות הארון לרווחה.
קשה לתאר את ההקלה והרגשת השחרור שמתלווה למהלך זה. סוג של לידה מחדש. למרות דעות קדומות ולהטופוביה מצאנו את הכוח לגלות את ההעדפות שלנו לעולם ולממש את החופש להיות מי שאנחנו באמת.
הקהילה הגאה בגיל השלישי מתמודדת עם אתגרים רבים הנובעים מהנסיבות המיוחדות בהם התנהלו חיינו. בנוסף על האפליה כלפי הגיל המבוגר ממנה סובלים כל הקשישים סובלים בני הקהילה הגאה גם מהדרה ואפליה בתוך חברה שאינה מקבלת את השונה.
מה הקשיים אותם חווים בני הגיל השלישי בקהילה הגאה
א.עוני – רבות מבנות הקהילה הגאה המבוגרת חיות מתחת לקו העוני מעבר לחלקן היחסי באוכלוסיה הכללית ויש לכך מספר סיבות: נשים משתכרות פחות מגברים, נשים לא נתפסו כמפרנסות עיקריות, לא עודדו נשים להכשיר עצמן למקצועות שהניבו שכר גבוה ,ולכן קצבת הזקנה שלהן נמוכה בהתאם, לעיתים אין להן רצף תעסוקתי, גידול ילדים, עול המשפחה וכו, ולכן לא זוכות בקצבת זקנה הולמת.
ב.חסר במערך תמיכה מצד המשפחה – לרבים מבני דורי בקהילה אין ילדים (הפריה חוץ גופית הומצאה ב1978) ולאלה שיש להם ילדים לפעמים הם לא בקשר כי המשפחה לא מקבלת את אורח החיים השונה. החסר במערך תמיכה משפחתית משפיע הן במישור הכלכלי והן במישור התפקודי, בבריאות הגוף והנפש ומגביר אצל בני הקבוצה הזאת את תחושת הבדידות דווקא בגיל בו התלות במסגרת תומכת גובר מיום ליום.
ג.דיור מוגן – אם בחרנו לעבור לדיור מוגן אנו נתקלים במוסדות ובמסגרות שאינם מתאימים לאורח החיים של הקהילה שלנו. בני הקהילה אינם מרגישים בנוח במסגרות הקיימות. דווקא כשכבר זכינו בחופש במימוש אורח חיים ההולם את העדפותינו אנו שוב נאלצים לחזור לארון שממנו יצאנו לפני שנים. כשנידרש לשירותים של אנשי מקצוע כגון צוות רפואי, מטפלים, עו״ס, פסיכולוגים וכו. לא תמיד נפגוש באיש מקצוע מיומן ורגיש שמודע לבעיות ולצרכים המיוחדים של הקהילה שלנו.
ד.חקיקה – חוסר חקיקה שנותנת מענה לצורכים המיוחדים של הקהילה בגיל השלישי בנושא צוואות, קצבאות שאירים לבן זוג מאותו המין, פנסיות , ביטוחי חיים, ביטוח בריאות, אפוטרופסות, וסודיות רפואית.
מה ניתן לעשות?
התשובה ארוכת הטווח היא העלאת מודעות לצרכי הקהילה הגאה באמצעות הסברה, חינוך, חשיפה תקשורתית וכו
מה ניתן לעשות היום? צוותי חשיבה של אנשי מקצוע ונציגי הקהילה שיכינו תוכנית אב בנושאים הבאים:
1.הקמת מערך הכשרה לאנשי מקצוע שיציעו שירותים מותאמים לקהילה הגאה בגיל השלישי שיכללו רופאים , עו״ס, פסיכולוגים, משפטנים.
2.פתרונות דיור הולמים: דיור מוגן יעודי לקהילה הגאה
3. מרכז יום שיהיה נגיש ונוח לבני הקהילה המבוגרים שירכז פעילות פנאי ושירותים רפואיים ופסיכוסוציאליים
4. הקמת קרן לעזרה הדדית בשעת חירום בצורת מענק או הלוואה
5. הקמת קרן לעידוד מחקר על צורכי הקשישים בקהילה הגאה
6. חקיקה שתסדיר את המעמד האישי והזכויות של בני זוג מאותו המין
הצרכים רק ילכו ויתרבו שכן עוד ועוד מבני הקהילה הגאה מצטרפים לבני הגיל השלישי. על מנת לתת מענה לצרכים אלה צריך היערכות ומשאבים. אני אופטימית אבל השעה דוחקת והמלאכה מרובה, יש לתת מענה למצוקות אלה בקרב בני הקהילה הגאה בגיל השלישי למען רווחתם ורווחת אלה שבאים אחרינו. אנחנו תרמנו את חלקנו – אל תשליכונו לעת זיקנה.
