קוראים לי שני, בת 32, במקור מבת-ים, אבל זהו רק המקור.
הרקע שלי למה שאני עומדת לספר, מאוד חשוב, לכן, השארו איתי.
גדלתי בבית דתי, אוהב אדם, דרך-ארץ לגמרי קדמה לתורה. בהחלט בית מכבד כל אדם באשר הוא. נולדתי לאבא מצרפת ולאמא מישראל. אבי עלה לארץ בעקבות נפילת אחיו בצבא. דוד שלי, היה ציוני ואוהב ישראל בלב ובנפש והחליט לעזוב את נדודי המשפחה ברחבי אפריקה ואירופה ולעלות לישראל, להתגייס לצבא ההגנה לישראל, לשרת את המדינה שידע עליה אך מעולם לא היה בה.
הוא נפל ב-’84, בתרגיל מסוקים של גולני.
בעקבות הבשורה המרה, סבתי עלתה עם אבי ודודתי, וסבא- החליט להשאר בבלגיה. מוות קשה וגירושים קשים שפירקו משפחה מרתקת ומאוחדת כסלע. סבתא תמיד חשבה שאלוהים העניש אותה כי היא לא התחתנה עם יהודי ולא שמרה תורה ומצוות בבית, אבל זה- סיפור אחר.
כשאבי עלה לארץ הוא החליט לחזור בתשובה, כמו גם סבתא ודודה. היום הם גרים ב- עלי ושילה. אני גדלתי בבית דתי, עם המון כאב של משפחה שכולה. השכול לא צריך יום בשנה כדי להזכר בו. הוא תמיד כאן, וזה משהו שמעצב.
הצד של אמא, כי אני חייבת להזכיר אותם מאהבתי אליהם, יוצאי סלוניקי, עירק ומצרים. אכן, שילוב מעניין. למדתי בבית- ספר דתי ובאולפנה. עברתי חרם מכיתה א’ עד אחרי הצבא, אפשר להגיד. תמיד הייתי כנראה עוף מוזר. משהו שאני מודה עליו כל יום, היום.
לא הייתי רודפת אחרי בנים, לא הייתי מחכה למחזרים וגם לא הייתי מעוניינת בשידוך. כשהתחלתי לקבל הצעות לשידוך בכיתה י’, החלטתי שאני חייבת להגיד את מה שיש לי בבטן. לא ידעתי מה זה ואיך זה נקרא, אבל הייתי חייבת להגיד שאני אוהבת בנות ולא בנים.
שוק לכולם. השמים נפלו. שנים קשות עברו על כולנו. עליי, על ההורים, על המשפחה והסביבה. גם ככה לא היו לי חברות, אז עכשיו בשכונה, כשיודעים ששני אוהבת בנות, השכנים אפילו לא היו פונים לא אליי ולא אל ההורים שלי. תקופה שחורה שאני שמחה שעברה עליי, עלינו ובעיקר שעברה.
עם כמה שהבית דתי שומר תורה ומצוות, להתגייס לצבא היה עניין של גאווה וכבוד. התגייסתי לצבא, למשטרה צבאית מעברים. גדוד תעוז, בשכם, ולא ארחיב.
השנים השחורות המשיכו ללוות אותי עד גיל 24 לערך. חייבת לציין שאני מודה לאל כל יום על המשפחה שיש לי. עם כמה שהיה קשה עם היציאה שלי מהארון, מעולם לא הרחיקו אותי וליהפך. תמיד גוננו, חיבקו, תמכו…
אבל… היה לי קשה, והחלטתי לצאת מהבית אחרי הצבא.
בגיל 24 , נולדתי מחדש. אחרי 10 שנים בניקיונות בתים, שחשבתי שזה כל מה שאני יודעת לעשות בחיים, החלטתי ללמוד תואר בהיסטוריה וארכיאולוגיה להשלים ידע חסר. המון ידע חסר. וזו המתנה הכי טובה שקניתי לעצמי לראשונה מזה 24 שנים, אחרי דיסקים וספרי הארי פוטר. אז נרשמתי ללימודים, הצ’אקרות נפתחו, השלמתי פערים. לא עוד חרמות, הייתי שייכת. סטודנטית, עם חברים, השלמת ידע, מבחנים ומה לא. במקביל, הכרתי את מי שהיתה אישתי ולאחר מספר שנים, גרושתי.
כשהתגרשנו, עולמי חרב עליי. עם תואר ביד, תעודת מדריך טיולים לחו”ל ולב שבור, החלטתי להקשיב לחבר טוב שאמר לי לבוא לראיון באניית מנו ספנות כי מחפשים מדריכי טיולים לחו”ל. מכאן, השמים נפתחו בפניי, תרתי משמע. במשך מספר שנים הדרכתי וטיילתי ברחבי העולם.
אבל מקום אחד תמיד משך אותי-יוון. ולא, לא יוון של ויקיפדיה. אלא נכנסתי ללב יוון. לטברנות האמיתיות, לתרבות העתיקה (עדיין), למאכלים המטורפים, לאנשים, לחיים השונים פה. כן, יוון, עם כמה שהיא מערבית, היא שונה לחלוטין. “מודרנית” רק כלפי חוץ.
ונתחיל בשוני לגבי הקהילה הגאה.
הקהילה הגאה, היא לא משהו שמקובל ביוון, בלשון המעטה. אם לא רובם, אז הרבה מהם חושבים שלהט”ביות היא סוג של מחלת נפש, או, במילים מעודנות יותר, בעיה נפשית רצינית שיש לטפל בה. הם אנשים אוהבים, חמים, פתוחים, יהפכו עולמות לעזור, יקבלו ויעזרו אפילו לטורקים (וזה סיפור בפני עצמו), אבל… להט”בים? פחות.
רובם הגדול של הלהט”בים לא יבטחו בכם כל כך מהר. יש פה ושם ברים של הקהילה, בעיקר בסלוניקי ואתונה וגם באיים מסויימים, רחוק מהעין, עדיף לכולם
מצחיק, במיוחד בהתחשב כי יוון, תחילת תרבות המערב, דגלה בשילובי הנאות מיניות. יתרה מכך, היה נהוג ומקובל שגברים נמשכים לבני מינם, כנ”ל לגבי נשים. מעבר לחדרים שהיו בארמונות ובווילות של מלכים ומצביאי צבא, שהיו מיועדים ממש למסיבות חילופי זוגות, היה מקובל שבני מין יכולים להמשך לבני מינם.
ואז… הגיעה הנצרות. מבלי לזלזל, אזהר במילותיי, כל דת, כבודה במקומה מונח. הנצרות הגיעה במאה הרביעית וגינתה מכל וכל להט”בים ברמת סקילה, שריפה, רדיפה וכל עינוי אפשרי שיעלה על דעתכם. בתור מישהי שחייה את יוון כבר מספר שנים, מזל שאין עוד עונשים כאלה.
דיברתי עם המון אנשים להט”בים ביוון, כולם אומרים בעיניים עצובות ומיואשות – we are still closed minded. רובם הגדול מסתתר, לא יבטחו בכם כל כך מהר ובטח שלא יגידו זאת כל-כך מהר. יש פה ושם ברים של הקהילה, בערים הגדולות אפשר למצוא, כן. בעיקר בסלוניקי ואתונה. גם באיים מסויימים, נכון. והאי מיקונוס נקרא סדום ועמורה של יוון. רחוק מהעין, עדיף לכולם. הם לא יסקלו אתכם, לא. אבל, כן ירימו גבה.
אם הם ירגישו מספיק בנוח איתכם, הם ישאלו אתכם “מה הייתה הטראומה שהפכה אתכם לכאלה”, או “למה אתם חושבים שזה כזה אין, מודרנה מחורבנת”, והקרם של הקרם: “לכו לטיפול, תעשו טובה”. ברגע שהכירו אותי האנשים מהשכונה, (עברתי לגור בסלוניקי), הייתי יכולה לראות שהם מאוד מופתעים לנוכח העובדה שאני “מאלה”. הם היו כל כך מופתעים. אחרי ימים שהיינו מדברים וצוחקים וחיבוקים, פתאום אני “מאלה”.
“אבל את כל כך יפה ומצחיקה וחכמה”, הם היו אומרים לי פה אחד. אז הייתי משיבה “נכון?! רואים, השד לא כזה גדול”. נכון, הם לא עפים על זה, אבל… הם כבר מכירים אותי. אפשר לראות בעיניים שלהם רצון להשתנות, לקבל, להכיל, אבל המוח, עדיין סגור.
הם בעיקר מפחדים על דילול אוכלוסין.
“אבל אתם… ה…אנשים האלה…איך תביאו ילדים? העולם ייחרב ו… איך הילדים לא יגדלו על טראומה של שתי נשים או שני אבות???” שואלים הם בצער. ואני תמיד משיבה את התשובה שתמיד יש לי בראש. “האם אנחנו שונים מאנשים אחרים?
האם אבא שלא נמצא בבית אף פעם או לא מסתדר עם אמא, או אמא שעוזבת את ילדיה, עדיפים משתי אמהות? או שני אבות? או שני טרנסג’נדרים? האם אהבה היא לא הכל? למה אנחנו כל-כך רוצים אהבה, אבל מפחדים כשהיא מגיעה? האם הצורה שהיא מגיעה באמת משנה? וגם, אני גדלתי בבית מקסים ואוהב. האם אין זו דוגמא נפלאה שאתן לילדיי? חייב למצוא תמיד שוני?
הרי שירי הטברנות, האמיתיים, העמוקים, מדברים על אהבה עמוקה לאדמה, על אהבה בחברות, על אהבה במשפחה”.
ובמבט של שבריר שנייה, אני יודעת שהשינוי ל”קבלת האחר” מתחיל.
הכותבת היא מדריכת טיולים לחו”ל, בעיקר ליוון המופלאה, על כל גווניה. אוהבת את החיים. אפשר למצוא אותי בפייסבוק- shani tellier
