הטוב, הרע והמכוער – גרסת האירוויזיון

שיטת הבחירה באירוויזיון עברה שינויים רבים משנת 1956 ועד היום. השיטה הנוכחית, 50% שופטים מקצועיים ו-50% קהל, והקראת תוצאות הקהל החל מהמדינה שקיבלה הכי פחות ניקוד אצל השופטים כלפי מעלה, מייצרת מתח ומהפכים בטבלה עד לרגע האחרון.

לקהל הרגיל זאת אומרת. לא ליודעי דבר. יודעי דבר יגידו לכם, שאם שיר נמצא לכל אורך הדרך בטבלת ההימורים במקום הראשון, וסיכויי הזכייה שלו עולים ל-43% אחרי חצי הגמר השני ול-50% אחרי הביצוע בגמר – אז זה השיר שיזכה. אבל מה שהיה יפה השנה זה שאפילו יודעי דבר שעקבו אחר טבלת ההימורים ברמה הדקתית היו משוכנעים שדאנקן לא יזכה בסוף.

אבל 200 מיליון צופים לא טועים – והוא זכה. אז Duncan, Gefeliciteerd!

ולמורעלים – חכו רגע עם כרטיסי הטיסה והמלונות, כי התאריכים לא נקבעו וגם המיקום לא סגור – בפעם הקודמת זה התקיים בהאג, וברוטרדם יש אולמות מעולים אז צפוי פייט חזק בינה לבין אמסטרדם.

ועכשיו לביקורת על הגמר הגדול.

הטוב:

לוסי איוב. לארז, אסי ובר יש קילומטרז’ של הנחיית תוכניות פריים טיים עתירות רייטינג. אבל לוסי, שהוקפצה ישר למים עמוקים, קנתה כאן את עולמה. רהוטה, נראית כמו מיליון דולר, עם אנגלית מצוינת וביטחון של מקצוענית. כזו שלא מפחדת להשתיק את בר כשהיא מפריעה לה באמצע משפט חשוב (ייתכן שזה היה מתוסרט אבל לי זה היה נראה ממש אמיתי). בשנה שעברה קבלה מירי רגב על כך שלוסי בירכה בערבית כשנתנה את ניקוד השופטים, אז השנה חיכיתי לרגע שהיא תגיד “מרחבא”, והיא כמובן אמרה.

דבר טוב נוסף הוא כמובן ההפקה. הרחבתי על כך בביקורת הקודמת, אז הפעם אני רוצה להגיד משהו על הבימוי. ראיתם את הריבועים הצבעוניים של צ’כיה? הכיסא הענק של דנמרק? ה”חדרים” עם הרהיטים של ספרד? זה לא הם, זה אנחנו. רוב המשלחות לא הגיעו עם שיפודי ענק מהבית, או עם במאי משלחות כמו יואב צפיר, שמביים את הנאמבר מרמת הקריצה של נטע לרמת הספוט שיאיר את מרימי. רוב המשלחות שלחו רק קונספט כללי, ומי שהמציא את הכל והחליט לאיזה כיוון לקחת כל שיר ואיך זה יראה על הבמה ויצטלם הוא העורך והבמאי הראשי הישראלי – יובל כהן. אז שאפו ענק לך יובל – זה היה יצירתי, יפהפה והכי טוב שיש.

גם התכנית האמנותית לפני ואחרי השירים היתה נהדרת. כמעט שלא הזכירו בתקשורת את משה קפטן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, שרקח כאן תוכנית אמנותית מקורית, מלהיבה וסוחפת.

והשירים בגמר גם היו ברובם טובים. מבקרים מוזיקליים אוהבים ללעוג לאירוויזיון ולהגיד שהוא מיושן ולא מיישר קו עם המוזיקה העכשווית. אז זה עדיין נכון – דאנקן לורנס הוא לא ממש קולדפליי – ובכל זאת זה במגמת השתפרות. מבחינת מלודיות, הפקה מוזיקלית, כוריאוגרפיה והלבשה (ברוב המקרים, תיכף נגיע לזוועות), זה מתחיל להתקרב קצת יותר לפופ עכשווי. השנה גם היו הרבה שירים זכירים, שיהפכו בוודאי ללהיטים בפופ רינג, במסיבות היורופאלש ובמועדונים במיקונוס. וגם – בשיעורי זומבה, חתונות, בר מצוות ומסיבות חוף. סטרייטים – אם אתם רוצים פיל גוד מיוזיק אז תאמצו בכיף לאירועים שלכם את השיר הספרדי, השוויצרי, הצ’כי, הקפריסאי, השבדי והאסטוני (אח… האסטוני, האסטוני… רגע, מסדיר נשימה וממשיך).

את הטוב האחרון שלי אני נותן לשמלות של בר רפאלי. ובמיוחד לשמלה בחצי הגמר השני. שמלה? יותר נכון חזיית פוש-אפ ותחתונים עם קצת טול שקוף מעל, כדי שחס וחלילה לא יגידו שזה ביקיני ולא שמלה. מהמם! ספורטס אילוסטרייטד במיטבו. אם זה היה תלוי בי הייתי מוריד את השפתיים האדומות שפוזרו שם ומשאיר אותה שחורה ושקופה, כדי להראות עוד יותר ממה שצריך – כי בר היא נכס לאומי ואין שום סיבה להצניע שם כלום.

הרע:

סן מרינו. Quelle Horreur. מסתבר, שבסן מרינו אין קדם אירוויזיון והם פשוט החליטו לשלוח השנה את האיש הזה. ובכוונה אני לא כותב “הזמר הזה”, כי בניגוד לחלק מהזמרים שלא קלעו לטונים, האיש פשוט לא קשור למקצוע הזה בשום צורה. טייכר וזרחוביץ’ אמרו שהוא נשלח כי הוא הסכים לשלם את כל הוצאות המשלחת. אני לא יודע אם זה נכון או לא, מה שבטוח זה שמדובר באיש שהיה מוכן לעשות הכל כדי להשתתף באירוויזיון, שילם למישהו שיכתוב לו שיר – זכיר וכייפי אגב – רק כדי ש-200 מיליון צופים יוכלו לראות איך הוא מחרב אותו לגמרי. פאתט.

אז אם אתם חולמים להופיע באירוויזיון ולא יודעים לשיר אבל אתם טחונים בכסף – עזבו אתכם Dare to dream. למה לחכות? שלמו לדורון מדלי שיכתוב לכם שיר ודברו עם סן מרינו כי הם מחפשים נציג לשנה הבאה. אגב, אתם לא חייבים לגור שם בכלל – נציג אסטוניה היה בכלל שבדי (רגע, איפה המשאף? מצאתי. ממשיך!).

ובכוונה התחלתי בסן מרינו ולא באחת שדווקא כן קוראת לעצמה זמרת – מדונה. אני לא מבין על מה הרעש. חברים – מדונה אף פעם לא מדייקת בחי. אף פעם. היא זמרת הפקה – כמו בריטני, ריהאנה וקייטי, שמזייפות בהופעות חיות כאילו אין מחר. אם הן חכמות הן לוקחות זמרת מאחורי הבמה שמכפילה להן את הקול (לקיילי זה עובד נהדר), ואם הן ממש חכמות אז הן שרות בטלוויזיה עם פלייבק מלא. וזה בדיוק מה שמדונה היתה צריכה לעשות. לא רק את השיר החדש, אלא את שני השירים, לשיר עם פלייבק מלא.

הבעיה היא לא איכות השירה הגרועה של מדונה אלא היהירות שלה. בזמן שמנהליה מתקשקשים על החוזים היא היתה צריכה להקליט את “Like a prayer” בביצוע חדש, ואולי אפילו להוריד לו סולם. גם ברברה סטרייסנד עושה את זאת בשירים מסוימים כשהיא לא מגיעה לגבוהים, ומדונה היא לא ברברה סטרייסנד בשום צורה. ואני לא מדבר רק על הגיל, אני מדבר גם על יותר מדי שנים של סיגריות ופחות מדי שנים של שיעורי פיתוח קול.

מאדאם X  היקרה, שאחרי אתמול את צריכה לקרוא לעצמך מאדאם Z (אות אחת לפני הקבר) – ליבי ליבי על שהוספת מכיסך הפרטי כדי שההפקה תהיה “מושלמת”. היית צריכה להתחיל לשלם גם על כמה שעות אולפן, Autotune וסאונדמן שמוכן למלחמת התשה (אוי מסכן, אני לא רוצה אפילו להתחיל לדמיין את זה) ולייצר לך פלייבק מלא. והיה לך מספיק זמן לעשות את זה מרגע שידעת שזה השיר שאת הולכת לשיר פה אז אין תירוצים.

ועכשיו לרעה חולה אמיתית. איסלנד. אכן, בכל אירוויזיון יש גם פריק שואו, אבל אי אפשר להשוות את המפלצות, את הבבושקות הרוסיות ואת זיבן זיבן (ראיתם את אמא שלו מקפצת מאחור? גדול!) לרפש הזה שראינו אתמול. גועל נפש של שיר, גועל נפש של ביצוע וגועל נפש בכללי.

אגב – שמתם לב שמי שהיו הכי גרועים אתמול, מדונה ואיסלנד, הם היחידים שהחליטו לעשות פרובוקציות? נו, זה עזר לכם במשהו יקיריי? לדעתי ממש לא.

אז איסלנד ומדונה – לכו להזדיין. זה מה שיש לי להגיד לכם. ובהתחשב בעובדה שזה אתר להט”בי ולא הטוויטר של ראש הממשלה אני ממש מקווה שהעורך לא יוריד לי את זה בעריכה.

המכוער:

שמלת המכנסיים של לוסי איוב בחצי הגמר השני. מאמי – לא. אפילו דודות בבני ברק לא ילבשו דבר כזה לשבת חתן. הסטייליסטים שלך יודעים מה הם עושים, אבל את חייבת ללמוד להגיד להם לפעמים “לא”. תיקנת את זה בגמר עם שתי שמלות מהממות אז אני סולח לך. ונראה לי שהבנת כבר מה הסטייל שיושב עלייך טוב (רמז: גל גדות). בלי שרוולים, צמוד ומחמיא, ארוך, ולמה רק שחור או לבן, למה לא להעיז? אדום, צהוב, זהב, ורוד, יהלומים. עופי על זה.

מה שמביא אותי לכמה טעויות הלבשה קשות אתמול. גברת צפון מקדוניה, את זמרת נהדרת ולכמה דקות כמעט זכית – אבל מה זה היה השמלה הירוקה המזוויעה הזאת? גברת אלבניה – גם את זמרת נהדרת, וזה ששרת בשפת אמך זה מספיק אמיץ. לא צריך גם ללבוש שמלה ועגילים שאפילו שושנה דמארי ז”ל היתה משאירה בארון. ועוד לא התחלתי לדבר על הז’קט הלבן עם השרוולים השקופים של ההיא ממלטה, השלייקס של הדנית ועוד זוועות.

ויש את אלה שניסו להיראות “כמו”. הסרבית שניסתה להיראות כמו אנג’לינה ג’ולי או הזייפנית מביילרוס שניסתה להיראות כמו אריאנה גראנדה. הרי שתיהן מחזיקות את הלוק הזה הרבה יותר טוב מכן, אז למה בכלל לנסות? “כמו” זה אף פעם לא טוב, אלא אם כן אתה דוגמן שוויצרי עם שיר פצצה ששר ורוקד נהדר. רק אז אני מרשה לך להתלבש כמו ג’סטין ביבר, כי הוא כבר מזמן עבר את הפיק ואתה הגרסה המשופרת שלו, אז לך על זה.

המסקנה: כשיש שיר טוב וזמר טוב אין צורך בהלבשה גרנדיוזית –תראו את דאנקן שלבש איזה משהו שהיה לו בבית, הצ’כים עם הסווטשירטים החמודים, השבדי עם הטריינינג, הרוסי והאסטוני (אח, האסטוני… אני לא נרגע ממנו, סורי! ממשיכים). הלבשה נונשלנטית ומינימליסטית אך מוקפדת היא שם המשחק. אז אל תגזימו ותנו לשיר, לתאורה ולפעלולים לדבר.

לשימור:

קובי מרימי. מלך מלכי המלכים. הוא לא היה הפייבוריט שלי בכוכב הבא, אבל עכשיו אני לגמרי בטים מרימי. ולכל המלעיזים, אני רוצה להזכיר כמה דברים חשובים, וזה הולך ככה:

עם ישראל בחר במרימי. ומבין כל השירים שנשלחו הוועדה המקצועית בחרה את השיר שלדעתה הכי מתאים לאירוויזיון וגם, וזה חשוב – את השיר שהכי מתאים לקולו ולסגנונו הייחודי של מרימי. זהו המוצר ואיתו יוצאים לדרך. לא טוב לכם? תכתבו שיר יותר אירוויזיוני שיהלום יותר טוב את סגנונו של מרימי ותעמדו בדד-ליין ההגשה. לא עשיתם את זה? אז שבו בשקט.

ויש עוד שלב אחד, מכריע – להתאים את המוצר הזה לפלטפורמה. כלומר לעבד ולביים אותו לאירוויזיון. ועל כך מגיעות מחיאות כפיים סוערות ליואב צפיר, סיון יאנג, ולכל מי שהיה מעורב בהחלטה לשנות אותו קצת ולהפוך אותו ליותר “מואר” (יאנג אמר את זה, לא אני) ולביים אותו על הבמה הכי טוב שיש.

ויש גם את המבצע עצמו, שצריך לבצע את השיר בצורה הכי טובה שהוא יודע לעשות – לא לזייף, לא לטעות בקצב, לרגש (או להרים, תלוי בשיר), לא לפספס קיואים של בימוי וצילום ולתת הופעה מנצחת מול אלפי אנשים בקהל ו-200 מיליון צופים בבית. ואת זה מרימי עשה ובגדול. ובכל הכתבות עליו התוודעתי גם לאדם המתוק הזה והתרשמתי שהכל אותנטי. זה האיש. הוא מקסים, רגיש ומרגש ומגיע לו חיבוק גדול מכולנו.

מי שאמר שהדרך חשובה יותר מהתוצאה צדק, אבל גם התוצאה סבבה. לרגע דאגתי שנהיה במקום האחרון, מה שלא קרה מאז 1973 ועד היום, אך סיימנו במקום ה-23. ואני מזכיר שזה מקום 23 מתוך 41. וזה באירוויזיון שהיו בו הרבה שירים זכירים ומתאימים לתבנית האירוויזיונית וסיפורים אישיים שעשו המון באזזז.

לקובי כזמר לדעתי, מקום ראשון באירוויזיון הוא בכלל לא התוצאה החשובה. “שרה ברחובות” הוא אחד השירים היפים של ריטה ומלווה אותה עד היום, ו”הלוואי” זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם בארץ ובועז שרעבי לא יוצא מהבית בלעדיו, אז למי אכפת? “Home” הוא השיר הראשון של מרימי כזמר מבצע בישראל, ואני בטוח שהוא ייכלל בכל הופעה שלו עוד הרבה שנים.

אז בפראפרזה על שר’לה שרון: הפרחים – למרימי. אי אפשר לקחת ממנו את הכישרון, היכולת והרגש. לשימור, לשימור, לשימור.

לשיפור:

החליפות של ארז טל. יקירי – שחור לבן עם עניבה שחורה עבה זה טוב לבית משפט, לא לטלוויזיה של 2019. אתה מנחה נהדר ואנחנו רואים אותך הרבה על המסך אז מגיע לנו קצת גיוון. תסתכל על סושרד. תסתכל על אסי. בתוכנית הבאה שתנחה צא בבקשה מהשחור לכיוון כחול, ירוק כהה, אפור מבריק, עניבה צרה יותר ואולי, שומו שמיים, לא שחורה.

ועכשיו למשהו שדורש שיפור דחוף. משהו רע, מכוער ובעיקר עלוב. המשכורת של לוסי. “כאן תאגיד השידור”, עשיתם עבודה נהדרת אך בזה פישלתם בגדול. הרי אתם אלה שהתעקשתם שאחד המנחים יהיה מהתאגיד, רציתם את גאולה אבן ובסוף הסכמתם על לוסי. אז אם זו היתה הדרישה שלכם למה לא לשלם לה בדיוק כמו לשאר? אם הייתי לוסי הייתי קופץ על ההצעה הראשונה שתגיע – והיא תגיע – מקשת או רשת ועוזב אתכם רק בגלל העניין הזה. ואחרי מה שראינו השבוע אתם צריכים אותה יותר משהיא צריכה אתכם. אז בזמן שאתם חוגגים יום הולדת שנתיים תחתכו בבקשה פרוסה מהעוגה ותנו למלכה הזאת את מה שמגיע לה, ויפה שעה אחת קודם.