“הבנתי שאלה שמתנגדים לנישואים אזרחיים ורואים בזה אסון לאומי, מתכוונים בעצם אליי”

pexels | cc0

נושא הנישואים הגאים הוא אחד הנושאים המזוהים ביותר עם המאבק הלהט”בי, אך הוא אינו בהכרח נושא להט”בי מובהק – העדר הפרדה בין דת ומדינה בישראל הופך את רשימת מסורבי הנישואים לארוכה במיוחד, הרבה מעבר ללהט”בים.

כמו כל הנושאים המבקשים לערער את הסטטוס קוו הקיים ומאתגרים את החיבור בין הדת למדינה, גם נישואים אזרחיים הוא נושא בוער במדינתנו. לעתים, בתוך הדיון הסוער אנחנו מפספסות את הסיפורים והחוויות האישיות של מי שנפגעות מהחוק, של מי שעבורן כל משפט בוויכוח הוא כאב אישי או תקווה גדולה.

לפניכן.ם שני סיפורים אישיים של שתי סטודנטיות, שהתבקשו במסגרת קורס במכללה, לנתח בעיה חברתית המצריכה שינוי מדיניות. הסטודנטיות בחרו את נושא הנישואים האזרחיים, חקרו את הנושא וראיינו א.נשים שונות.ים מכל קשת הדעות. אך בסופו של יום, מעבר למטלה האקדמית, הנושא הזה פוגש אותן בבית הפרטי שלהן, בזוגיות שהן בחרו בה אל מול החברה שהן חיות בה. הקול שלהן חשוב כחלק מהקריאה לאפשר לכל אחד ואחת לאהוב בחופשיות.

בר – תחושה שזאת לא בעיה חברתית אלא בעיה ספציפית שלי

לאחר שהעמקתי בנושא הנישואים האזרחיים ובחלופות הקיימות הרגשתי שאולי זה הפתרון הנכון עבור כולם, שהרי אני לא צריכה “להתקטנן” ולבקש שינתן לי מעמד זהה כמו כולם, כי מדינת ישראל מתחשבת בי ומאפשרת לי לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם. יתרה מכך, המדינה פותחת בפני את האפשרות להיות ידועה בציבור ולזכות ברוב הזכויות המגיעות לזוג נשוי, דבר שאני צריכה להיות אסירת תודה עבורו משום שזוהי מדינה יהודית המושתת על ערכים יהודים. אחרי דיון ארוך סביב הנושא ותהיות עם עצמי, הבנתי שזה לא פתרון הולם, ראוי ומכבד עבורי. אני לא צריכה להתנצל על מי שאני ולוותר על זכויותיי, לא מגיע לי להתחתן בדרך עקיפה על מנת לא לפגוע. מגיע לי גם להשמיע את קולי ולדרוש להיות שווה בין שווים.

מתעוררים בי כעסים רבים, על המוסדות הדתיים בכלל ועל האוכלוסיה הדתית בפרט. בת הזוג שלי מגיעה מבית דתי והיא חוזרת בשאלה, האנשים הסובבים אותה הם אנשים דתיים. כשפגשתי את חבריה הדתיים ודיברתי איתם על נישואים אזרחיים, נוכחתי לדעת שזאת הפעם הראשונה שהם דנים בנושא ומתעמקים בו. אני מרגישה שרוב האנשים במדינה מנותקים מהנושא הזה, ניתוק שנובע בעיניי מתוך תחושת “זה לא קשור אליי”, ויותר מזה – המציאות הנוכחית נוחה להם וגורמת להם לא התעניין בנושא ובטח שלא לנסות לשנות את המציאות. תחושה זו הייתה לי קשה משום שהרגשתי שבחיים האמיתיים לא יהיו לי שותפים ושזאת “הבעיה שלי” אז אני נשארת איתה לבד. תחושה שזאת לא בעיה חברתית אלא בעיה ספציפית שלי שמחריגה ומבדילה אותי מהכלל.

לא מעט פעמים נתקלתי באמירה שהתרת נישואים אזרחיים במדינה תוביל לתהליך התבוללות ו”אסון לאומי”, זה הרגיש לי חסר פרופורציה. אני מרגישה שדווקא המקום של לנסות לשמור בכל הכוח על הצביון היהודי גורם ליהודים במדינה להתרחק מיהדותם. אני מרגישה שחשיפה והעלאת מודעות לנושא, תגרום לאנשים להתקרב ולהבין אחד את השני, שרק מתוך קירוב לבבות, ייתכן שינוי אמיתי.

עדי – אני מקיימת את החשש הגדול ביותר של העם היהודי

נושא הנישואים האזרחיים  קרוב לליבי מאוד, אני חיה בזוגיות מעורבת עם בן זוג לא יהודי ולא ישראלי. במשך השנה האחרונה התעסקנו בחוסר יהדותו המון, בעיקר מתוך הצורך להשאירו בארץ ולהעניק לנו את האפשרות לחיות ביחד בישראל. התהליך היה ארוך, מתיש ויקר שבסופו עברנו “חקירה” מול פקידה שאינה מכירה אותנו והיינו צריכים להוכיח לה שאנחנו זוג אמיתי. סמוך לתחילת העבודה, קיבלנו חותמת לשלב הראשון בתהליך הישארותו בארץ- ויזה לשנה. הגעתי לעבודה עם תחושות תסכול בנושא בעקבות החוויה מול משרד הפנים, תחושת הודיה למדינה שבסופו של יום הוא נמצא פה איתי ועם אמונה שיכול להתרחש שינוי.

לאורך העבודה על המטלה והדיונים בכיתה היו התבטאויות שצרמו לי והיו לי קשה לשאת ולשמוע, כשחברותיי לכיתה טענו נחרצות על כך שאין לפתוח את האפשרות לנישואים אזרחיים מתוך חשש להתבוללות, הן אינן יודעות שהחשש הזה מסתובב להן בכיתה ויושב איתן בשיעורים, הן בעצם לא יודעות על הזוגיות שלי. תוך התעמקות בנושא וקריאת החומרים הבנתי שאלה שמתנגדים לנישואים אזרחיים ורואים בזה אסון לאומי, שהורס את עתיד העם היהודי מתכוונים בעצם אלי, את החשש הכי גדול של העם היהודי אני מקיימת. זוהי תחושה מאוד קשה ומאיימת, משום שאני לא מבינה איך אפשר לחולל אסון כזה גדול ובמקביל להרגיש תחושת שלמות ואמת פנימית בשותף לחיים שלי. “האסון הלאומי” הזה יושב על כתפי, הביטוי הזה כל כך רחוק ממה שאני מרגישה, אבל עבור אחרים הוא תיאור עבורי.

אני חושבת שהבנתי שהסיבה המרכזית שבעקבותיה רוב הסטודנטיות בכיתה לא יודעות על בן זוגי היא בעיקרה משום שמבחינתן אני מקיימת את הפחד הכי חזק של היהדות, ואין בכוחי להיות “נציגת המתבוללים” (בחיי, עד שהגעתי למכללה לא שמעתי את המילה הזאת בתדירות כל כך גבוהה).

במהלך הכתיבה הוצפתי בהמון תחושות כעס כלפי היהדות וכלפי המדינה. כעסתי שהמדינה לא מאפשרת לחיים שלי מקום במדינה להיות לגיטימיים. נפגעתי מהיהדות כי אני לא רק “מתבוללת” והוא לא רק “גוי” שמידי פעם עוזר בשבת להרים מתג שנפל. התחבטתי המון על הנושא הזה, הנושא עימת אותי עם המציאות שאני חיה ועם המציאות הקיימת במדינה, אחרי הרבה דיונים פנימיים, אני חושבת שברגע שיהיה “אישור” מהמדינה, כשהמדינה תגיד דרך חוק, שיש פה מקום לכולם, שכולם לגיטימיים פה, היא תפתח צוהר. ברגע שאנשים במצבי לא יהיו “מחוץ לחוק” הם יוכלו להיכנס לתוך התוכן. התוכן הכוונה להיכנס באמת לעומק השיח במדינה, להרגיש חלק ממנה, להרגיש שהם מושפעים ומשפיעים עליה ולא בשוליה.