“האקטיביזם שלי צריך לעבור דרך המוזיקה, אחרת אשתגע”
ממלמלת לעצמי שוב ושוב.
אתמול בלילה הייתי במחשבות פולשניות קשות כי הרגשתי שאני נחנקת מעומס רגשי ולחץ נפשי.
גם בגיל 32 קשה לי להתמודד בחיים האלו בלי עורף משפחתי, זה מרגיש תלוש ומפחיד וההתמודדות הנפשית והפוסט טראומה מוסיפים נפח לאתגר וזה פשוט הופך את ההתמודדות ליותר מאתגרת.
סללתי לעצמי דרך מאז שעזבתי את הבית בגיל 19, ואני גאה בעצמי על כך, וכמה מפתיע שעברו יותר מעשר שנים, ושאני מרגישה שככל שאני עוסקת באקטיביזם אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נפגעת ממרחבים וחברים.ות, מרגישה שהנפש שלי חווה רגישות במלוא העוצמה ומודה שזה מקשה עלי לעסוק בדברים שאני עושה מכל הלב.
חלק מהאנרגיות מותנות לחלקים הרגישים שבי וכל השאר מושקע לעשיה עצמה ואני נשארת לפעמים ריקה מבפנים כי התמורה הרגשית צריכה להיות מאוזנת.
אני לא רוצה לחיות בתחושה שאני נותנת מעצמי על חשבון הנפש שלי ועל חשבון ההצלחה שלי, והכי עצוב שרק אתמול מישהו כתב לי בפרטי שהפוסטים שלי והעשייה מחזקים אותו מאוד ונותנים לו תקוה שגם מתמודד נפש יכול להצליח בחיים.
כמה כואב זה שהייתי צריכה להגיד לו שגם אני מוצאת עצמי הרבה על סף ייאוש וכאב ותסכול.
אני נמצאת בעשיה מבורכת בימים אלו אבל באותה נשימה משהו בי נשבר, החברה שלנו מתחילה לשכוח מה זה פרגון מהלב, הערכה, חיבוק ומילה טובה וזה כואב.
ואני מוצאת את עצמי חוזרת לאותה נקודה,
אני רוצה להשפיע דרך המוזיקה, דרך אנרגיה טהורה נטולת אגו.
כל השאר זה בונוס.
