את הסיפור של המאבק הפמניסטי הזה אי אפשר שלא לפתוח עם הפריים שלא רואים כל יום בבית המשפט, תינוקות זוחלים בכניסה לאולם בית המשפט המחוזי שלא יודעים כמה קריטי לחייהם הדיון שעומד להתרחש בבית המשפט ועד כמה האימהות שלהם יספגו עלבונות , בירוקרטיה מיותרת ובורות רק כדי להיות ההורה שלהם.
ביום רביעי לפני כשבועיים התקיים הדיון בעניינם של שמונה זוגות נשים שביקשו לקבל צו הורות שהתוקף שלו יהיה מיום הלידה ולא מיום מתן הצו על ידי בית המשפט.
מהו צו הורות ולמה זה חשוב? בשל הקדמה הטכנולוגית מתאפשרת כבר זמן רב יצירת הורות בדרכים רבות ולא בהכרח גנטיות. בשני העשורים האחרונים נוצרו משפחות שונות בעלות הרכב מגדרי שיכול להיות שונה מהרגיל. צו הורות ניתן לאם השותפה להורות שאינה גנטית על מנת שתוכל לרשום את הורותה בתעודת הזהות כשווה לאם הגנטית. צו זה מאפשר לבת הזוג השותפה לקבל זכויות בינהם זכויות סוציאליות, משפטיות, זכויות בתחום העבודה, המיסים ביטוח לאומי וכד’. פסק הדין שניתן בשבוע שעבר מאפשר לזוגות נשים לקבל צו הורות מרגע הלידה גם אם התבקש זמן מה לאחר הלידה.
המצב הקיים היום בעבור זוגות הטרוסקסואלים הוא כזה שאב שאינו ביולוגי אינו נדרש לבקש צו הורות מבית המשפט, אינו נדרש לעבור תסקיר והוא זכאי לקבל את הזכויות עם רישום אבהותו. נוהל משרד הפנים לרישום לאחר הלידה קובע שאם ההורים נשואים שניהם ירשמו לפי הנוהל, נוהל רישום אב קובע תנאים בסיסיים לרישומו של אב ללא כל דרישה לתסקיר או צו הורות, עוד קובע הנוהל שאם ההורים רשומים כנשואים ככלל ירשם הבעל כאב בהתאם להצהרתו. כך גם כשמדובר בבעל אשר אשתו הרתה לתרומת זרע.
בשונה מזוגות הטרוסקסואלים נשואים כשמדובר בזוג נשים נשואות האם השותפה לא תירשם בתעודת הלידה רק על פי הצהרתה עובדה הפוגעת בזכויות הילוד ובזכויות האם.
אם שאלתם מה ההבדל? מדוע זוגות נשים נשואות מאותו המין נדרשות לעבור בירוקרטיה יקרה ומיותרת דרך בתי המשפט, מדוע הן צריכות לבקש מבית המשפט “רישיון להורות” בעוד אב הטרוסקסואל לא נדרש לעשות זאת? מדוע היא צריכה להוכיח אימהותה על אף שהיא ובת זוגה בחרו להביא ילד במשותף? מדוע לא ברור שהורות משמעותה זכויות וחובות רבים ואין בנמצא אדם שייקח חובה מבלי שבחר בה או הוטלה עליו? התשובה תהיה פשוטה וכואבת להחריד: המדינה כמו מחלה אוטואימונית תוקפת את הגוף ובמקרה הזה את אזרחיה. איפה היא תוקפת? באזורים הכי פגיעים.
בימים האחרונים מאז פסק הדין אני מוצאת שאני מתקשה להסביר לא.נשים איזה שינוי הביא פסק הדין, בעיקר משום שרוב הא.נשים לא מבינים מדוע לא להכיר באם השותפה כאם מרגע הלידה ולרשום אותה בתעודת הלידה. לרוב האנשים היגיון בריא ונראה להם לא הגיוני לא לרשום את האם השותפה. למעלה מכך אנשים לא מבינים, ובצדק, מדוע יש לחייב את האם השותפה בהוצאת צו הורות, בתסקיר ובהליך פרוצדורלי יקר אם ברור שבמציאות היא אימו לכל דבר ומדוע לא להסתפק בהצהרתה.
לתינוקות באולם בית המשפט ולכל קטין הזכות לשני הורים וזכות כי אימהותיו יהיו שוות בזכויות ובחובות כלפיו במנותק מהזכויות והחובות האחת כלפי השנייה.
מצד שני ובאותה מידה של תמיהה ישנם א.נשים שלא מבינים מדוע להיאבק לקבל צו הורות ובמיוחד צו הורות רטרואקטיבי, הרי בסופו של דבר מדובר “רק בבירוקרטיה” ומה שחשוב הם החיים עצמם כמשפחה.
כאן כמובן נדרשתי להסביר שהרישום הוא מפתח לקבלת זכויות וחובות ,ושללא הרישום האם השותפה אינה רשאית לקבל מידע רפואי, לקבל מידע חינוכי, לקבל החלטות הרות גורל עבור ילדה. קחו לדוגמא מצב לפיו האם הגנטית הולכת לעולמה במהלך הלידה, במצב כזה האם השותפה לא תורשה על ידי אותן רשויות להוציא את הילוד מבית החולים ולגדלו ותידרש ככל הנראה למאבק משפטי כאשר בינתיים לא ברור היכן ישהה הילוד עד תום המאבק באומנה? או בחיק אימו? ברור אם כך שהמציאות מחייבת מענה משפטי מיידי המשקף את המציאות באופן מלא. אם לא יעשה כן יפגעו זכויות הילוד וזכויות האם השותפה ותיווצר מציאות פוגענית מכוונת כלפי זוגות חד מיניים וילדיהם.
השמחה המשותפת לשני ההורים הנרגשים היא החוט המקשר את האם הגנטית לאם השותפה באופן ישיר | נעם מרזוק
בליל של טענות פוגעניות שנטועות בדעות קדומות
אז מה היה לנו עד עכשיו? אפליה, פגיעה בזכויות היסוד של האם והילוד, בגידת מדינה באזרחיה, חוסר שוויון, הליכי משפט מיותרים ועוד.
עו”ד דניאלה יעקבי, שרצה למרחקים ארוכים, החלה את המאבק המשפטי הזה יחד עם הזוגות והילדים לפני כשנה וחצי. הליך ארוך בו המדינה המבקשת להתעמר ללא כל סיבה בזוגות הנשים ומבקשת לדוגמא תסקיר משתי נשים שהן קצינות משטרה ביודעה כי ההמתנה לתסקיר עשויה לקחת חודשים רבים. אם לא די בכך, כמו במקרים נוספים, המדינה משקרת לבית המשפט וטוענת לדוגמא כי המדינה לא נתנה תעודות לידה לקטין בן/בת לזוג מאותו המין. הגדילה לעשות פרקליטה מטעם המדינה כשהפריחה באולם בית המשפט טענות המייצגות דעות קדומות תוך מחאתה של עו”ד יעקובי ובקשתה לרשום את עמדת המדינה לפרוטוקול.
בדרך כלל המציאות מקדימה את המענה שיש לחוק ולמשפט. יחד עם זאת במקרה של דיני נפשות, העדר שוויון ופגיעה בזכויות מוטב היה עושה בית המשפט אילו היה מבריא את המדינה ממחלתה האוטואימונית ומאפשר לזוגות חד מיניים נשואים להירשם כהורים מיד עם רגע הלידה ובתעודת הלידה ללא צורך בפרוצדורות מתישות ללא תכלית.
עו”ד יעקבי מספרת כי לפרקליטות, הממומנת מכספי ציבור כידוע, אין כל בעיה להאריך הליכים לשווא, לערער ולעשות ככל העולה על רוחה רק משום שמשאבי הציבור הבלתי מוגבלים מאפשרים לפרקליטות להילחם בציבור עצמו. מנגד כשרצו זוג נשים לערער או להיות מיוצגות בערעור לא היה בידיהן הכסף לעשות זאת. עו”ד יעקובי יצגה את הנשים בשלב הערעור פרו בונו אך גם אז נדרשו הנשים על ידי בית המשפט להפקיד 20,000 ₪ לצורך הערעור. דרישה שבית המחוקקים צריך לתת עליה את הדעת במיוחד כשמדובר בתיקים המתנהלים מול המדינה (המבזבזת זמן שיפוטי יקר ללא כל בעיה) וכשמדובר בזכויות אדם אך זה עניין למאמר אחר.
עו”ד יעקבי חשה כי חוסר צדק נעשה לזוגות הנשים, היא הקשיבה לחששן של הנשים על ילדיהן, לידיעה כי אי מתן הצו עשוי לפגוע בהרמוניה של הקשר הזוגי ולחשש כי אי מתן הצו יכול לפגוע בילדים הקטינים והחליטה כי המאבק הזה חשוב שיעשה.
כמו בכל סרט איכותי טוב נקודת המפנה במאבק המתיש הזה הגיעה בריצת בוקר כשבראשה מנקר הרצון למצוא פתרון לזוג נשים כך שתוכלנה להצטרף לערעור של המדינה בשבע התיקים האחרים (שם כמובן לא נדרשה המדינה להפקיד ערבון ואף לא חויבה בהוצאות משפט בפסק הדין). עם תום ריצת הבוקר החליטה יעקבי לפנות לאגודה לזכויות הלהט”ב בישראל על מנת שיסייעו במתן העירבון, כשאלה נענו בחיוב כינסה את זוגות הנשים ויחד הן יצאו למאבק.
בדיון שהתקיים בשבוע שעבר אפשר היה לראות את עו”ד יעקובי נאבקת בדעות קדומות והערות פוגעניות שנזרקו לחלל בית המשפט בשעת דיון ונאבקת כדי שבית המשפט יבין את הברור מאליו. מבטיחה לכן שאילו הייתן נוכחות בדיון השדים והרוחות ועזאזל בכבודו ובעצמו היו סומרים את השערות.
האמהות, שלהן האינטרס לקיום הדיון בדלתיים סגורות, ביקשו מבית המשפט לקיים את הדיון בדלתיים פתוחות גם בשל חשיבותו הציבורית של הנושא וגם משום שהן הבינו כבר בהתחלה שמי שצריך להתבייש ולהסתיר את טיעוניה היא המדינה. המדינה כמובן התנגדה לקיום הדיון בדלתיים פתוחות ובית המשפט פסק בעניין זה לטובן הנשים והפעוטות.
ההרכב שישב בדין ניסה במשך שלוש שעות תמימות להבין את עמדת המדינה והמדינה מצידה שינתה את ההסברים פעם אחר פעם ללא רצף הגיוני מלבד בליל של טענות פוגעניות שנטועות בדעות קדומות.
כבוד השופטת מיכל ברנט שישבה בראש ההרכב התקשתה להבין את עמדת המדינה והפכה והפכה עד שהבינה כי לא יוותר לה אלא לתת פסק דין. פסק הדין התקבל בהתרגשות גדולה ובשמחה גדולה והביא בשורה חדשה לזוגות נשים בקהילה הגאה. עו”ד יעקובי סבורה שהקטסטרופות הן אלה שיביאו את השינויים הבאים.
אין ספק שצו הורות הוא למעשה צב הורות הוא צועד באיטיות רבה וברור שהוא אינו מצמיד את המציאות. לעו”ד יעקבי שיצאה להיאבק בשם האם הישג גדול ביחס למציאות המשפטית המעוותת והוא הישג גדול לקהילה. יחד עם זאת נדרשת לנו עוד דרך ארוכה כדי להגיע אל הברור מאליו. נכון לעכשיו אנו עדיין נדרשות להגיש בקשה לצו הורות ולעבור תהליך “רישיון להורות”. לאור העובדה כי מדינות העולם מאפשרות נישואים ודרכים קלות יותר לקיום הורות והצהרה עליה, אין ספק שכקהילה עלינו לתהות האם רק כיכר המשפט היא המקום להשיג את זכויותינו או שמה אין מנוס מלצאת אל כיכר העיר.
