גילי בסון מסבירה כיצד הפך פורים מהיום היחיד בו מותר לה להתחפש לעצמה, לאוסף של מסכות זולות שאין לה בהן צורך
כבר מגיל קטן לא אהבתי שמגבילים אותי. רציתי גם ברבי, גם את המכונית של באטמן וגם את כל מה שבאמצע.
תמיד היה נראה לי שלאחותי הגדולה יש הכל. החדר שלה היה מלא בכל טוב, ריחות וצבעים אחרים והכל שברירי כל כך ועדין, או ככה לפחות חשבתי, כי בכל פעם שרציתי לגעת חטפתי צעקה: “לא!!”.
לברבי יש כל כך הרבה אופציות ואפשרויות. ומכונית? רק קדימה-אחורה. מלהיב זה לא.
לאחותי מותר לגעת במה שהיא רוצה, יש לה חדר משלה, ברביות ונוצצים.
חזרתי לחדר המשעמם שלי והמשכתי לחפש לעצמי עולם ללא גבולות. מצאתי אותו בדפים חלקים, עליהם אני יכולה לצייר איזה דמויות שאבחר, לגזור ולהלביש כרצוני. לא אצטרך להעמיד את עצמי במחלקת הצעצועים ושיגידו לי מה בשבילי ומה לא.
כשגדלתי הפסיקו לעניין אותי הצעצועים אבל עדיין לא רציתי שיהיו לי גבולות. אז פניתי לחנויות הבגדים והנעליים שקראו לי בשלטי החוצות. שפע מחלקות נוצצות עם צבעים וריחות, וקיר זכוכית שאף אחד לא רואה אבל הוא קיים, כי שוב אומרים לי לא.
“מחלקת גברים”, “מחלקת נשים”. אני מנסה למצוא את עצמי איפה שאומרים לי שיש בדיוק את החולצה בשבילי, אבל זה לא מחמיא וזה לא יושב עליי יפה כשאומרים לי: “איזה ילד יפה”. אני לא ילד, אני בת הים הקטנה, נסיכה, ולפעמים גם מלכה רעה או עוצמתית כמו סופה מאקס מן, או יכולה להרוג בנשיקה כמו פוייזן אייוי מבאטמן, אבל בטח לא ילד חלש עם גבולות.
חיפשתי שוב עולם ללא גבולות ומצאתי את עצמי בין הבדים והגזרות, מעצבת דמויות שונות לעצמי. קראתי לעצמי בלאדי מרי, שוב לא ידעו מי אני וגם לא מה אני. זה ייתן לי את הזמן להחליט בעצמי
אז פניתי אל הבדים. גם הם כמו הדף, גדולים ובאים בצבעים ומרקמים שונים. אני אצייר עליהם את הדמות שאני רוצה, אתפור ואלביש. במשפחה יקראו לי מעצב אופנה, אני אקרא לזה מעצבת את עצמי. כל השנה אתהלך לי בין הבדים ולא אשמע “לא” מהדהד כל כך. חוץ מפעם אחת של חופשה שנתית: פורים! אם רק היו לי כוחות קסם כמו בדמיון הייתי לובשת איזה צורה שמתאימה לי. חשבתי לעצמי.
ואז פניתי לחנויות עם הצבעים, הנוצצים והריחות, כי עכשיו פורים והכל מותר! יש גם בדים, מותר לקנות איפור וככה יישאר לי גם לשאר הימים שבהם אסור. כל הלילה חציתי גבולות כדי להיות הקוסם הכי מכושף שיש. הקסם היה ברור לי. אני אעלם בתחפושת שלא יזהו אותי, תהיה לי שמלה, זקן וגם נוצצים ולא ידעו מי אני.
לבשתי הכל ורצתי לתיכון שם חיכו לי פיות, שדונים והרבה חברות שיכולות להראות שהן התבגרו, שהגוף המתעגל והחזה שגדל להן מתחת למעיל שכיסה אותן בחורף בולט. להן זה לא משנה חתול במגפיים או בילבי עם גרביים העיקר שיבלוט, כשאצלי החזה בולט והגוף מעוגל זה מצחיק ומוזר לכולם ואצלי זה מהדהד. אבל עכשיו עם הבגדים האלו עליי, הזקן הארוך הכובע המחודד והשמלה הארוכה לאף אחד לא צריך להיות אכפת.
החזקתי את המטה שלי ועמדתי על המדרגה האפורה השנייה בכניסה לתיכון שלי. יום באר שבעי חם, כולם מחופשים ואני עומדת שם ובודקת עם מזהים אותי, אם הצליח לי או שיעלו עליי בשניה. החברים לכיתה חולפים על פניי ולא אומרים שלום כרגיל, אני צוחקת מתחת לזקן ושומעת את הלחשושים שלהם: “מי זה?! אתה מזהה?” אומר אחד והשני עונה לו “אחי, זאת ילדה בכלל.. תראה את הידיים, זה נראה לך ידיים של גבר??”
אני מפסיקה לצחוק לעצמי. הזקן הסינתטי הזה מציק לי פתאום וגם נהיה לי חם. התחפושת לא עובדת כמו שרציתי. לא יודעים מי אני וגם לא מה אני. שוב אני צריכה למצוא לעצמי פתרון.
חיפשתי שוב עולם ללא גבולות ומצאתי את עצמי בין הבדים והגזרות, מעצבת דמויות שונות לעצמי. קראתי לעצמי בלאדי מרי, שוב לא ידעו מי אני וגם לא מה אני. הפעם זה ייתן לי את הזמן להחליט בעצמי.
שנים עברו ואני עוד תופרת ומחפשת תשובות בבדים, ובמסיבות בודקת גבולות עם גברים.
פורים הפך אצלי לאוסף של מסכות זולות שאין לי בהן צורך, אני יכולה לתפור לאחרים תחפושות, הם זקוקים לזה. אני עסוקה בלהספיק לשיזוף ולהחליט לאיזו מסיבה לצאת ועם מי. עברתי בנחלת בנימין בלי שום צורך בבד, סתם ככה לראות את הריחות, הנוצצים והצבעים, שרה לעצמי. בסטודיו שלי כבר סיימתי עם כל ההזמנות, הלקוחות מרוצים והארנק קצת התמלא.
אופטימיות נעימה של שעון חורף מתחלף לקיץ עטפה אותי. קפצתי לרגע אל השוק הסמוך לקנות תבלינים, שם הריחות חזקים ומובהקים, ומכל הבסטות בולט אחד המוכרים: שרירי, שחום, מובהק והחלטי קורא לי בביטחון ושפתיים בשרניות. “אני?” אני שואלת בחשש…
“כן!, בואי רגע…”
אני פוסעת לאט לעברו והוא והחבר שלו בוחנים אותי.
“אני יכול לשאול משהו אישי? אני פה וחבר שלי התערבנו.. ו..” אני קוטעת אותו ועונה לו שכן.
החבר שלא האמין מחמיא לי ואומר שאני מדהימה. אמרתי “תודה” בחיוך והפניתי את ראשי אל התיק שלי. שילמתי על התבלין ושאלתי את החתיך שכן ידע “במה זכית על ההתערבות?”
“קופסת סיגריות!” הוא עונה לי מלא בעצמו, ומוסיף: “אפשר עוד שאלה?”
אני מחייכת שוב, מרגישה את השאלה הבאה שלו
“אפשר את הטלפון שלך?”
“תרשום” אני עונה.
“ואיך השם?”
עניתי גם על זה. הקסם עבד, אני יודעת מי אני ומה אני.
לובשת שמלה ארוכה וירוקה שמאווררת את גופי ביום פורים תל אביבי חם.
