“בבאר שבע הלסביות מכפר סבא”

כבר שנה שאני מגלה את נבכי הקהילה הגאה בבאר שבע. דילגתי בזריזות בין מפגשים של איגי לקבוצת הנשים וסגו”ל. בין כוסות יין בבית הגאה לחצאי טובורג בביאליק 26 ובכל קרקע חדשה שגיליתי, הרגשתי בצורך עז לצאת מהארון פעמיים. פעם אחת כלסבית, ובפעם השנייה כבאר שבעית.

אין דרך לתאר את הדבר הזה שצץ בתוך הפה שלי כשאני משנה את השפה שלי, מתאימה אותה בסובלנות וסבלנות לכל אותן נשמות גאות (שמגיעות מכל עברי המדינה), משחילה מילים כמו הדרה וקבלה ורואה כיצד כל אלו שהתעצבו אצלי במשך שנים בהקשרים של עלייה, מוצא והשכלה, פתאום מנפנפים דגל צבעוני ששם רגליים לכל המאפיינים הבאר שבעים שלי.

“אז…. איך…איך זה להיות באר שבעית?”

לחיות בפריפריה, בשכונה, זה אומר שאת תמיד תהיי מכוסה בשכבה נוספת. היום אני יודעת לספר שאני מלאה בחוויות לא פשוטות שעיצבו אותי כבאר שבעית וגם כאשר לא חוויתי דברים על בשרי, השכנים שלי היו אלו שהתמודדו איתם ואני הייתי על תקן הצופה. המציאות הבטיחה שבמקומות האלה תמיד נהיה.

עם הזמן הבנתי שלצאת מהארון כלסבית בתוך העולם הזה, בתוך הבאר שבע הזאת, זה פשוט עוד משהו. ואילו במקומות הגאים שלנו בעיר אני כל פעם מגלה מחדש כמה הארון הזה עבור הסביבה החדשה שלי הוא לא סתם ארון, הוא אחוזה. מלאה בסיפורים וחוויות ולפעמים אני מרגישה כאילו הם אף פעם לא יצאו לרחוב לשחק.

קשה לי לקחת חלק טוטאלי כמוהם במשיכה המינית שלי (במופעי רחוב והפגנות), כי הקשב שלי לא מצליח לפצל את עצמו. קשה לי יותר עם התמימות שעוטפת אותן כשהן רוקדות לצלילי “מלכת השושנים” ומניחות שעכשיו הן חלק מהבאר שבע שלי.

“מהפכות גדולות קורות כשמאבק מסוים הופך לעיקר בליבו של המהפכן”

ליבי עסוק רוב הזמן במחשבה על רחובות העיר ועל כל מה שבתוכן. סבתא שלי, קרובי המשפחה, סיפורי הצלחה וסיפורים על התאבדות, עוני ועושר וטונה של רכילות.

בשבילי לצאת מהארון פעמיים מול כל הקהילה הגאה בעיר זו לא בחירה, זו חובתי כתושבת העיר לחברה הישראלית.
זו הכרה עם העובדה שבזמן שחלקנו רצים בשביל האישור להקים משפחה חלקנו גם נלחמים באלימות גם בשביל לפרנס אותה וזו עבודה לא פחות קלה.

אסיים ואגיד שאין ספק שכל המעגלים אליהם אני משתייכת נמצאים בעמדה חברתית לא טובה. אתיופית, ב”שית, לסבית, אבל תרשו לי רגע לחבר את דבריי לכל מה שעובר בימים אלו (בחסות הממשלה) על המעגל הלהטבפא”קי שלי ולהשתמש בשני דברים שלמדתי בשכונה- אף אחד מאתנו לא צריך להיכנע למשפט “מביאים לך תיקח- מרביצים לך תברח” ועל כולנו להניף את הדגל השחור שצועק “אש אש מלחמה” ואולי ככה, בתקווה, נצליח להוביל מאבק אחד שלנו (שלי) למנוחה.