אני מפחד לקחת הורמונים.
פשוט מפחד.
אני לא בטוח אפילו למה.
להסיר את החזה היה מבחינתי משהו ברור מאליו שרציתי לעשות מהרגע שגיליתי שיש דבר כזה ציצי ויש דבר כזה (כפי שקראו לזה עליי) וואחד ציצי.
שנים שאני רוצה להסיר אותו, קורא, נכנס לוועדה, יוצא מהוועדה, עובר את הוועדה, תור לניתוח, דחייה של התור לניתוח, דמעות, וסוף כל סוף ניתוח, שבו גיליתי שהנקזים ממש לא מפחידים כמו שחשבתי, ושלהיות מסטול (אני פחות מתחבר לסטלות), גם לא כזה נוראי. וההורים באו לטפל בי, ואמא שלי שהיא אישה חרדית עשתה את כל הדרך מהצפון הרחוק וקילחה והאכילה אותי.
ואני?
אני הייתי פאקינג מאושר.
בפעם הראשונה קפצתי, קפצתי באמת, בטרמפולינה, עם האחייניות שלי.
בחיים לא קפצתי לפני.
כ”כ קשה ללמוד ליישר את הגב ששנים הולך כפוף.
ואני מרגיש כ”כ סקסי ככה. עם פיטמה שאיבדתי מנמק (אולי אבקש לקצץ קצת את השנייה), עם העובדה שצריך כמה תיקונים שבסוף נגיע אליהם, עם הצלקות הללו שאני כ”כ אוהב (כי זה סקסי בעיניי וקצת קינקי). הגוף שלי טוב לי עכשיו, הוא מכיל אותי ולא מגעיל אותי. ואני אוהב להתקלח, ולרוץ ולקפוץ ומיליון ואחת דברים שלא עשיתי לפני.
אז להסיר את החזה היה הכי אידיאלי עבורי, אבל…
מההורמונים אני מפחד
פחד גדול וצועק ומבולבל
ואני מסתכל על הטרנסים הצעירים יותר. כמה הם יפים, כמה הם מקסימים עם הזקנקן שלהם, בגיל שאפשר להיות ולעשות הכל.
ורק אני מרגיש איחור של עשרים שנה של הסרת חזה. מעל 20 שנה שסבלתי והתכווצתי בתוך הגוף שלי. אבל אין טעם להתבכיין על הזמן הלא מנוצל, אלא לרוץ ולנשום חופשי. לאתגר הבא שלי, ההורמונים.
מה יקרה לגוף שלי?
כמה שיער ינשור?
כמה שיער יגדל?
אני יפה ככה או אהיה יותר יפה אחרת?
אני אני ככה או יותר אני אחרת?
יצאו פצעים?
ישתנה מצב הרוח?
ישתנה האופי?
תשתנה המשיכה המינית?
איפה אני בבלאגן הזה של תופעות לוואי?!
אחותי הקטנה אומרת לעשות מה שהלב אומר, אבל הלב שלי לא מדבר איתי כבר שנים. לא על נושאים כאלה בכל אופן.
ואני מקנא.
מקנא במי שיודע שהוא גבר ובמי שיודעת שהיא אישה.
ואני כזה מין אמצע.
באמצע של הכל
ומפה זה רק לאזור אומץ ולאמץ אותי
על אמת ולא בכאילו.
אז תור לייעוץ אנדוקריני כבר יש. ולאחל לעצמי בהצלחה גם יש. הייתי שמח לחברים חדשים, אחרי שהאחרונים די נטשו אחרי הניתוח מסיבה לא ברורה. אבל חוץ מזה. הלכתי על זה וזה פאקינג מדהים (:
