אובדנות בקהילה הגאה – מהם סימני המצוקה אליהם כדאי לשים לב?

מאז ומעולם, הזהות הלהט”בית היוותה סיכון מוגבר למצוקה נפשית וסיכון מוגבר לאובדנות. לאו דווקא בגלל גורם פנימי, אלא בעיקר מלחצים המחלחלים אלינו מצד החברה. מתוך יחסי החוץ נגזרים גם יחסי הפנים, שכן כל הצפה של נושאים כאובים המשוייכים לקהילה (וכפי שקיימים פצעים בכל קהילה) יכולה מייד לשרת את מתנגדי הקהילה, דבר שמקשה עלינו לקיים שיח וחשיבה מעמיקה.

ובכל זאת, עלינו הלהט”בים מופעלים המון גורמי דחק שיכולים להגביר מצוקות נפשיות – החל מהתפתחות בה לא ניתן תוקף לזהות האמיתית שלנו, דרך יציאה מהארון, ולאחריו הניסיון שלנו למצוא את המקום שמתאים לנו בתוך ה”תרבות הקהילתית” החדשה שלעתים שונה מההרגלים וסט הערכים שעליהם גדלנו והתחנכנו. כמו מהגרים שעברו למדינה אחרת – גם שנים רבות אחרי היציאה מהארון אנחנו שואלים את עצמנו לפעמים – עד כמה אני מרגיש חלק מקהילה? כמה אנחנו באמת מקבלים את עצמנו? כמה להט”בופוביה מופנמת ספגנו והיא כעת נטועה בנו כביקורת ולפעמים כשנאה עצמית? וגם האם יש לנו את הגמישות הנדרשת להתאים את השפה והתרבות שלנו לזו המשוייכת לקהילה?

לעתים תחושת הבדידות שלנו עולה כאשר חלה התרחקות ממשפחת המוצא, או תחושת חוסר שייכות אל קבוצות חברים שבעבר היו קרובים לנו ביותר. לעתים הקושי כבר לא מתקשר ליציאה מהארון אלא נובע דווקא מתוך קשיים בתוך הקהילה, בתחושת חוסר השתלבות בקהילה, ערעור פנימי האם אני עומד בסטנדרט מסויים, בתנאי גוף מסויימים, האם אני “מדבר את השפה” או שלא מצאתי דרך לשלב את סט הערכים שעליו חונכתי ב”תרבות הקהילה”.

כמו בתאונות דרכים שם לצערנו יש הרוגים ופצועים, גם באובדנות יש את מי ש”נפצעו” והם מסתובבים בינינו מדממים, אך אם יקבלו מענה מתאים בזמן חייהם יינצלו. מהם סימני המצוקה אליהם כדאי לשים לב?

נורות אזהרה שעלינו לשים לב בקרב חברינו ושיכולות להיות קשורות לחשיבה אובדנית כוללות אחד או כמה מהסימנים הבאים: ירידה חדה בתפקוד, במוטיבציה ובמצב רוח. היעדרויות ממושכות מפעילות שנהג האדם לעשות, או חוסר הנאה מפעילויות שבעבר נהג להנות מהן. שינויים חדים בשימוש באלכוהול ובסמים, הסתגרות והתנתקות חברתית. מצבי דיכאון המתבטאים בעצב, ראייה פסימית, בכי או להפך עצב מודחק שנראה על הפנים אך לא משתחרר בשיחה או בבכי. הפרעות בשינה ובתיאבון, עיסוק מוגזם בפרידה או בשיחות על אנשים שמתו, התנהגויות מסוכנות, מעורבות תכופה ב”תאונות” ופגיעות גופניות, התייחסות אובססיבית להצלחה והבעת תחושה שאין אפשרות לכישלון בשלל נושאים כמו עבודה, זוגיות, פיתוח גוף ודיאטה. העברת מסרים אובדניים תמיד צריכה להלקח ברצינות, כמשאלת לב של האדם שמישהו יראה את המצוקה ויתייחס אליה ברצינות (סטטוסים ברשתות חברתיות, שירים, הודעות ותכתובת באינטרנט). מספיק רק חלק מסימנים אלו כדי להדליק נורה אדומה שכדאי להתייחס למצוקה או אולי לגייס עזרה.

האם אפשר בכלל לעזור לאדם הרוצה למות?
כן, בהחלט אפשרי. עלינו לזכור כי האדם הסובל, מגיע למחשבות על מוות מתוך רצון לסיים את הכאב הנפשי בו הוא נמצא. כשאינו מוצא אף פתרון, או אם ניסה כמה דרכים והכאב עדיין נשאר הוא חש חוסר מוצא (התמלכדות) והמוות נראה כמו הפתרון היחידי לסבל. דפוס חשיבה דיכוטומי (חשיבת “שחור או לבן”) במצבי דיכאון מוביל לעתים לתפיסת מציאות פסימית שמקשה על מציאת פתרון לסבל, האדם צריך להיעזר בסיוע מקצועי. רבים לא אוהבים לדבר על נושא ההתאבדות מתוך הנחה שאולי זה “ייתן רעיונות” ובכלל מתוך אי רצון לדבר על מוות ובדיוק לשם כך יצאה לדרך לפני 5 שנים “התכנית הלאומית למניעת אובדנות” שמכשירה אנשי מקצוע מעולם הטיפול הרפואה והחינוך במניעת אובדנות. התכנית, בה לקחתי חלק גם אני, נפתחת בנתון המפתיע הבא  – “100% מהאנשים שקפצו מגשר סן פרנסיסקו ושרדו, סיפרו מאוחר יותר על תחושת חרטה שעלתה בהם בזמן הנפילה מהגשר” זה מאחר ובאדם הנמצא במצוקה תמיד יש אמביוולנטיות, ההחלטה למות היא אף פעם אינה חד משמעית, היא מגיעה בצורת גל עם פרץ של כוונה לסיים את הסבל, ולאחר זמן מה הגל חולף וכוונת המוות המיידי חולפת. תמיד מהצד השני של הדיכאון קיים יצר הישרדות. האמביוולנטיות היא גם המפתח לעזרה ושינוי.

מי שאומר: “בא לי למות” , אף פעם לא מתכוון לכך ברצינות
לא נכון –  לעתים קיים מרחק בין מחשבות על מוות לבין כוונה מיידית, אך נתייחס לכל אמירה ברצינות. במצבים רבים מסתתרת מאחורי אמירה מסוג זה מצוקה אמיתית שדורשת התייחסות וטיפול. צריך לזכור כי אנשים רבים יפעלו בדיוק הפוך ולא יודו שיש להם מחשבות או תוכניות התאבדות, הם יסתירו את ייאושם ואת כוונותיהם ההרסניות מתחת לחזות נעימה.

אפשר למנוע התאבדויות על ידי תשומת לב
נכון – ערנות של הסביבה הקרובה, הכרת גורמי הסיכון ואותות האזהרה, יאפשרו לאתר א.נשים בסיכון אובדני ולהפנותם לקבלת עזרה מקצועית, ולהסב את תשומת לבה של משפחתו וחבריו הקרובים למצוקה אותה חווה. האדם שמהרהר במוות כפתרון לסבל, רוצה בסה”כ להפסיק לסבול ממצוקה נפשית ולא באמת למות.

אנשים “אובדניים” אינם רוצים לקבל עזרה
לא נכון – ישנה משאלת לב לעזרה אך כזו שתתאים להם. לא תמיד יודעים כיצד לבקש אותה, למי לפנות, מי יכול לעזור להם. הסטטיסטיקה מראה כי כמעט תמיד ישנה פנייה לרופא המשפחה מסיבות שונות בחודשיים- שלושה שלפני המעשה. עמותות שיכולות לסייע הן עמותת ס.ה.ר : סיוע והקשבה ברשת, קווי הסיוע של אגודת הלהט”ב “יש עם מי לדבר” וער”ן עזרה ראשונה נפשית.

מסוכן לדבר על זה  – זה  יכול לתת למישהו רעיונות
לא נכון – הרעיון כבר קיים שם. התאבדות מדוברת לעיתים קרובות בתקשורת. על פי מחקרים, שיחה אמפטית עם האדם מפחיתה מיידית את רמות מצוקה. אם נשוחח איתו על כך, יש סיכוי טוב שנוכל לסייע לו להתמודד עם מצוקתו במתן תמיכה ובהפנייה לקבלת עזרה מקצועית מתאימה עבורו.

מהן המסקנות שעלינו להסיק וכיצד נכון לנו לפעול כקהילה?

כ – 500 א.נשים בישראל מסיימים את חייהם מידי שנה בדרך של התאבדות. כמות גדולה בהרבה מזו הם א.נשים בסיכון אובדני – אלו שנושאים מצוקה נפשית ואם יישארו איתה לבד לאורך זמן, היא עלולה להוביל לחשיבה אובדנית כפתרון לסבל. כאמור לקהילה הגאה סיכון מוגבר למצוק נפשית ואולם, יתרון ענק ומשמעותי בהתמודדות עם מצוקות נפשיות הוא חיי קהילה. כלומר עצם היותנו רשת של קשרים בינאישיים, חברויות, קליקות, מכרים קרובים או רחוקים שיכולים לשים לב לסימנים ולפעול כאשר מי מאיתנו מאותת על סימני מצוקה, אותם כדאי להכיר.

אם הקהילה תשכיל לנצל את היתרון המובנה שלה כרשת של “שומרי סף”, תוך הקמת כתובת ייעודית שאליה ניתן לפנות, כתובת שתהיה פנים קהילתית עם אנשי מקצוע, נוכל להציל חיים של ממש. קהילתיות תורמת מאוד במקרים של אובדנות ודיכאון (גלוי או סמוי) כיוון שתחושת בדידות במצבי מצוקה היא טריגר משמעותי לדיכאון. זה נכון שבדידות יכולה להיות מורגשת היטב גם כאשר אנו מוקפים באנשים, אך זה נובע מתחושת זרות וחוסר אמפתיה, כלומר מההרגשה שאנשים אלו לא יוכלו להבין את מה שעובר עלינו מבפנים. גם במקרה זה לקהילה יש יתרון שכן חיי קהילה, החולקת גורל משותף ותחומי עניין יכולה להבין יותר ולהכיל אם רק נקדיש את תשומת הלב הראויה.

זכרו שתמיד יש מי שיקשיב לכם.ן:

קו הקשב “יש עם מי לדבר” של האגודה למען הלהט”ב – מציע אוזן קשבת, מידע ותמיכה לכלל חברות וחברי הקהילה, בני משפחה, וחברים.הקו פועל בימים א’-ה’ בשעות 19:30-22:30. ניתן לפנות בשעות הפעילות באמצעי התקשורת הבאים: בטלפון: 03-6205591 | באפליקציית וואטסאפ (whatsapp) במספר: 058-6205591

מערך הטיפול והייעוץ של האגודה למען הלהט”ב- ניתן לפנות לקליניקה באמצעות המייל: clinic@lgbt.org.il או במספר הטלפון 03-6205590 שלוחה 3

הוועד למלחמה באיידס –  ניתן לפנות אל עו”ס מור ארם-054-3200016, או לעו”ס הקהילתי זיו גולדנשטיין-054-3200071.

ארגון הנוער הגאה איגי – לפניות דיסקרטיות בנושאים שונים – וואטסאפ (“דיגי”): 054-9119718, 054-9119726

ער”ן –  בטלפון 1201 או בצ’אט באתר   www.eran.org.il

הלב 24/7 –  בטלפון או בווטסאפ: 054-9773666

מעברים – שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית: שירות ״מעברים עונים״, בשיחה או בהודעה למספר: 052-477-6707, או דרך האתר והרשתות החברתיות.

פרויקט לולה להעצמה נשית טרנסית – באפליקציית וואטסאפ (whatsapp) במספר: 052-2197018
במייל: Gili@lgbtqcenter.org.il

המרכז הגאה גן מאיר ת”א – ג׳ן שוקה -עו״ס להט״ב jen@lgbtqcenter.org.il | זוהר גל – עו״ס קהילתי zohar@lgbtqcenter.org.il

סה”ר – סיוע והקשבה ברשת: ימים א’-ה’ ושבת, בשעות 24:00-21:00, בכתובת: https://sahar.org.il/

קו תמיכה בערבית – alKhat – Listening & Information Hotline – الخط – اصغاء ومعلومات للمتسائلين/ات، المِثْليّات، المِثْليّين، ثنائيّي الميول الجنسيّة (بايسكشوال)، متحوّلين ومتحوّلات (ترانس) وكل شخص يعيش توجّهات جنسيّة وجندريّة مختلفة حول الهويّة الجنسيّة والجندريّة والميول الجنسيّة.

الخط يعمل ايام الأحد والأربعاء بين الساعات 17:00 – 21:00 بواسطة الهاتف والتشات ايضا. https://alkhat.org/, 072-222-0202

הכותב: רפאל דן, פסיכולוג מתמחה, חבר בפורום הלהט”ב לפסיכולוגיה החינוכית. מרצה בקורס “סוגיות טיפוליות בקהילה הגאה” שיזם הפורום ושיועבר לראשונה בקיץ הקרוב לפסיכולוגים חינוכיים