כשפורסמה הידיעה הראשונה ב״ווארייטי״ במאי 2024 על תחילת צילומי הסרט, כבר הוספתי אותו לרשימת ה״חובה לעקוב״ הבלתי נגמרת שלי. נו שקוף, סרט על BDSM עם אלכסנדר סקארסגרד בתפקיד הראשי, עירום גברי וסצנות מין נועזות, אז ברור שצריך לעקוב.
הבאזז המטורף בכל המדיות ברגע שהסרט עלה בחו״ל גרם לי מיד להעביר אותו מרשימת ה״חובה לעקוב״ ל״חובה לראות״. אז חיכיתי בסבלנות, כי הייתי בטוח שהוא יפתח או יסגור את TLVFest בנובמבר, מהלך מתבקש בהתחשב בפרופיל הגבוה של השחקנים, מסע היח״צ המסיבי וכ‑8 דקות רצופות של סטנדינג אוביישן בקאן.
כשגם זה לא קרה כמעט איבדתי תקווה לראות אותו בישראל בקולנוע. לשמחתי, בזכות חברת ההפצה העצמאית ״קולנוע חדש״, הוא סוף סוף עולה עכשיו בהקרנה מסחרית, ברשתות הקולנוע הגדולות ובסינמטקים.
מבקרי קולנוע בדרך כלל לא מציינים את שם חברת ההפצה, ובצדק. ביקורת הרי מתרכזת בסרט, ולא במי שמפיץ אותו. אך הפעם הרגשתי צורך לסטות ממנהגי, כי באמת מגיע שאפו ענק ל״קולנוע חדש״. כי כמו ש״פיליון״ הוא סרט אמיץ, צריך גם אומץ כדי להאמין בו ולהפיץ אותו מסחרית ברחבי ישראל, במיוחד במציאות פוליטית הנוכחית, בה נדמה שלא ירחק היום והצנזורה בכלל לא תאשר להביא סרטים כאלה לארץ, ואני ממש מקווה שאני סתם רואה שחורות.
ולכן אני מתחיל דווקא מהסוף, כדי שאם לא תמשיכו לקרוא – לפחות את זה תקראו:
כל מי שחש.ה את עצמו.ה להטבק וכל שאר הפלוסים באשר הם – חייב.ת לראות את פיליון בקולנוע. עכ…שיו.
קודם כל כי זה סרט מעולה. ושנית, כי אם אנחנו לא נלך – מי ילך?
ויותר מכך – אם אנחנו לא נלך אז סרטים כאלה פשוט יפסיקו להגיע לארץ, ובטח שלא יוקרנו מסחרית בתפוצה רחבה. כי להיות חברת הפצה אמיצה זה דבר אחד, ולהפסיד כסף על הימור שלא השתלם זה כבר שיקול כלכלי שאף חברת הפצה לא תיקח.
פרינס אלברט, ולא הנסיך
הקהל הרחב אגב, אולי יזוז קצת באי‑נוחות בכיסא ויטען שהסרט הזה ״גרפי מדי״. אבל אנחנו? נו שוין.
אז נכון, יש כאן כמה סצנות מין מפורשות, אורגיה בטבע, עירום גברי מלא, קצת BDSM וכמה בולבולים עם פרינס אלברט (אחד לפחות פרוטזה, השאר להבנתי אמיתיים). קראתי אפילו אנקדוטה שבמקום intimacy coordinator לקחו פה kink coordinator כדי שיתאם את הסצנות האלה. אבל בחיאת, בתור להטבקים+ אין פה שום דבר שלא ראינו, עשינו או צפינו בו כבר.
אז עם כל הכבוד לקהל הרחב, פיליון הוא קודם כל סרט לקהילה הגאה, ורק אחר כך לאוהבי קולנוע איכותי באשר הם. שגם הם, אגב, הולכים הרבה לקולנוע, וכבר ראו סרטים הרבה יותר גרפיים, במיוחד בשנים האחרונות. כי נכון ל‑2026, בסרטים ריאליסטיים למבוגרים, כבר לא עושים סקס בחזייה ותחתונים ובוקסר. אז ברור שגם ב״פיליון״ לא תהיה אורגיה ביער בג׳ינס וטריקו.
דגש חזק על ה-D ב-BDSM
שום דבר ממה שקראתי או ראיתי ברשת לא באמת הכין אותי למה שקורה פה. חשבתי שאני הולך לסרט קינקי על BDSM, אבל ״פיליון״ הוא ממש לא סרט על BDSM במובן הסטריאוטיפי של המילה. כשיצאתי מהקולנוע שמעתי מאחוריי צקצוקים בנוסח ״ציפיתי למשהו יותר הארד‑קור״, ״זה ממש לא BDSM״ וכולי. אז בואו נחדד:
קודם כל, BDSM זה הרבה יותר מהשפלות, יריקות, הצלפות וחניקות. שנית, בסרט הזה בהחלט יש עיסוק ב‑BDSM, אבל בדגש חזק על ה‑D שב‑BDSM, כלומר על Domination & Submission וגם על Discipline. בקיצור על יחסי אדון‑עבד, שזה התרגום הכי קרוב בעברית ל‑Dom/Sub.
זהו צד מעניין שלא מרבים להתעסק בו בקולנוע הלהטבי ובכלל. כמי שרואה הרבה קולנוע קווירי, את שאר האותיות (Bondage, Sadism, Masochism) ראיתי בקולנוע הרבה יותר.
ושלישית, וזו לדעתי הסיבה האמיתית שהקהל עמד והריע בפסטיבל קאן – אם מקלפים את העור ובודקים מה יש מתחת, "פיליון" הוא בכלל סרט על מסע מרתק של גילוי עצמי, על הצורך האוניברסלי שמישהו יראה אותנו באמת, על הרצון העמוק שלנו להשתייך, ובעיקר – על הרגע המכונן שכולנו היינו בו – הרגע שבו אנחנו מבינים שעם כל הכבוד לרצון ולציפייה של ההורים, סוג האהבה שאנחנו רוצים הוא אחר לגמרי. בקיצור, פיליון הוא סרט על כולנו.
כימיה מקסימה. סקארסגרד ומלינג | צילום: יח"צ
חניכה, לא חניקה
ולעלילה בקצרה ובלי לספיילר. מעשה בקולין (הארי מלינג המעולה, דאדלי דרסלי מסרטי "הארי פוטר"), פקח חניה סגור וביישן שגר עם הוריו בפרבר ברומלי בלונדון. החיים שלו די מונוטוניים, והפעילות היחידה שהוא עושה חוץ מעבודה היא להופיע מדי פעם בבר שכוח-אל ברביעיית זמרים עם אבא שלו (דאגלס הודג' הנפלא פה,"ג'וקר", "דרור אדום", "מראה שחורה" ועוד).
אמו של קולין היא חולה סופנית (לזלי שארפ הנהדרת, "ללכת עד הסוף", "כומר", "החיים שאחרי") שהשלימה מזמן עם זה שהוא גיי, ואפילו מנסה לשדך לו גברים בעצמה.
ערב אחד פוגש קולין את ריי – גבר גבוה, בלונדיני, חתיך, מנהיג כנופיית אופנוענים קווירית, קמצן במילים וחובב בגדי עור, אותו מגלם אלכסנדר סקארסגרד ("דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים", "יורשים" ועוד מלא).
הסקס הראשון ביניהם די חורק, כי קולין לא מצליח לעמוד בציפיות של ריי. כשקולין רומז שהוא ישמח שריי ילמד אותו מה צריך לעשות, מחליט ריי לחנך את קולין להיות העבד שלו. במהלך תקופת החניכה הזאת קולין עובר גם לגור אצל ריי, ועושה כל מה שעבד טוב אמור לעשות – מבשל, מנקה, מציית, ולבקשתו של ריי גם ישן על הרצפה ולא במיטה הזוגית.
אבל קולין לא רק נותן, הוא גם מקבל – גבר מדהים שגם מתייחס אליו כבן זוג, חברים חדשים מקהילת האופנוענים הקווירית, סקס לא רע בכלל, הפתעה מדהימה ליום ההולדת ובעיקר – הוא מקבל תחושת שייכות שמעולם לא הרגיש. וקורה לו עוד משהו חשוב – קולין המופנם נפתח לעולם ומגלה את עצמו – מגלה מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, ומה הוא צריך ומה הוא לא צריך.
עבד כי ימלוך
"פיליון" הוא סרטו הארוך הראשון של הארי לייטון, במאי גיי בן 33 שבכלל לא למד קולנוע אלא ספרות אנגלית באוקספורד. הוא החל את דרכו הקולנועית עם סרטו הקצר והנפלא בשם Wren Boys, שהוקרן בפסטיבלים גדולים בעולם וגם ב‑TLVFest, וכבר אז היה ברור שמדובר ביוצר קולנוע קווירי שעוד נשמע עליו רבות.
התסריט מבוסס על הספר "Box Hill" מאת הסופר ומבקר הספרות הבריטי הקווירי אדם מארס‑ג׳ונס, שהיה גם מבקר קולנוע בשנות ה‑80 וה‑90, והיה מגיע להקרנות העיתונאים על אופנוע ובלבוש עור מלא. מארס‑ג׳ונס נתן ללייטון חופש פעולה מלא, ולכן הסרט שונה מאוד מהספר. במקור הסיפור מתרחש בשנות ה‑70 ונפרש על פני שש שנים. לייטון העביר את העלילה להיום וצמצם אותה לשנה אחת, ודמותו של קולין כאן הרבה יותר אקטיבית ואופטימית, עם יותר בחירה ושליטה בסיפור שלו.
ואגב, האופנוענים בחבורת האופנוענים הקווירית ב״פיליון״ אינם שחקנים מקצועיים. כדי לשמור על אותנטיות, לייטון ליקט כמה אופנוענים קוויריים ממועדון האופנועים הלהטבי הגדול ביותר בבריטניה ובאירופה, וליהק אותם לסרט.
מי מצטרף? | צילום: יח"צ
זה קודם כל רום-קום משעשע ומרגש
אז ממש לא חייבים לאהוב BDSM כדי לאהוב את הסרט הזה. כמו בכל רום‑קום טוב – ו״פיליון״ הוא רום‑קום מעולה, משעשע ונוגע ללב – מה שחשוב זה שהסיפור יעבוד, ושהצופים בו יוכלו למצוא חיבורים אישיים לרגעים מהחיים הפרטיים שלהם. ויש פה אינסוף חיבורים שאפשר לעשות, במיוחד אם אתן.ם להטבקים+ שיודעים דבר או שניים על בושה, הסתרה, חיפוש עצמי, ובעיקר – על הרצון לרצות את ההורים אבל גם לחיות חיים חופשיים ואחרים, כאלה שההורים לא דמיינו או תכננו עבורנו. הרי כולנו היינו שם.
אני למשל התחברתי במיוחד לסצנה אחת נפלאה ומכוננת, בה ריי מגיע בפעם הראשונה עם קולין לארוחת ערב אצל ההורים של קולין, שמשוועים להכיר סוף‑סוף את האופנוען החתיך שבנם כל‑כך כרוך אחריו. מה שמתחיל כמפגש נעים מתפתח לפיצוץ בין האמא לריי, וקולין נקרע בין הגבר שהוא אוהב, לבין ההורים שהוא אוהב, ובעיקר אמא שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות.
אגב, אני כל-כך מכיר את האמא הזאת. נשבע לכם שקרתה לי סצנה ממש דומה כשהבאתי את בן הזוג הרציני הראשון שלי לארוחת ערב אצל ההורים. המשפטים שנאמרו אמנם היו אחרים, אך רוח הדברים היתה זהה. רק שאז בן הזוג שלי ישב נבוך ושתק, ואני הייתי זה שהרים קול על אמא שלי וסגר את הנושא.
ואפרופו אמא חולה סופנית – אל תתבלבלו, זה ממש לא סרט כבד. יש בו הרבה רגעים משעשעים, והומור מאוד בריטי. סצנת ארוחת הערב אצל ההורים של קולין היא אחד הדברים הכי מביכים אבל גם הכי מצחיקים שראיתי בקולנוע השנה, וגם היא מגיעה ממקום מאוד אותנטי: האמא הרי רק רוצה שלקולין יהיה טוב, ריי לא ממש מבין מה הוא עושה שם, וקולין תקוע באמצע בין האנשים שהוא הכי אוהב בעולם.
עור ואמנות אחזקת האופנוע
מלינג נותן פה תצוגת משחק מרשימה, ומגלם מצוין את קולין שעובר טרנספורמציה פיזית ורגשית. סקארסגרד שותק כמעט כל הסרט, אבל העיניים שלו אומרות הכל, וכשהוא כבר פותח את הפה – כמעט כל מילה היא פקודה שקולין לא יכול לסרב לה. והכימיה המקסימה ביניהם גורמת לנו להבין בדיוק למה קולין מוכן לישון כל לילה על הרצפה. וכל זה קורה כי גם מלינג וגם סקארסגרד הולכים פה עד הסוף עם התפקידים שלהם.
אגב, סקארסגרד לא רק מככב בסרט אלא גם חתום כאחד המפיקים. בתור זכר אלפא סטרייט גם הוא עושה פה צעד אמיץ. הוא הרי לא צריך את התפקיד הזה כדי להתפרסם, וזה גם לא תפקיד שיביא לו אוסקר. כשחקן A‑List שיכול להגיד ״לא״ לכל הצעה עד שיגיע התפקיד הטוב הבא, הוא בחר דווקא בסרט קווירי קטן יחסית, חרך שטיחים אדומים וכבש כל תוכנית אירוח, והתמסר לחלוטין למסע הפרסום של הסרט הזה. ובכך הוא עושה פה שירות נהדר – לא רק לסרט, אלא גם לקהילה הלהטבקית+ בכלל ולקהילת ה‑BDSM בפרט.
ואם תהיתם מה פירוש המילה ״פיליון״ – זו מילה מאוד בריטית שמתארת את המושב או הכרית שעליהם יושב הנוסע מאחורי הרוכב – פעם על סוס, היום על אופנוע – שבהמשך גם הפכה לכינוי לנוסע עצמו. מקור המילה הוא מהמילה הלטינית Pellis, שפירושה הוא ״עור״. אז יש כאן גם את עניין העור וגם את עניין האופנוע, שהוא כל עולמם של ריי וחבורתו.
ויש כאן גם מטאפורה מקסימה למערכת היחסים הזו ולדינמיקה בין קולין לריי: קולין הוא הפיליון שיושב מאחורי ריי על האופנוע ומחבק אותו חזק בכל נסיעה. קולין תמיד יושב מאחור וריי תמיד הנהג – האדון מול העבד, הדומיננטי מול הכנוע. וזה לא רק מתחיל באופנוע – גם כשהוא גר עם ההורים, קולין יושב תמיד במושב האחורי ברכב. והרי ברור שאם קולין רכב מאחור על האופנוע במערכה הראשונה, הוא ינהג בעצמו באופנוע במערכה השלישית. אבל אני לא מספיילר.
העיניים שלו אומרות הכל | צילום: יח"צ
לא הכל מושלם, כמו החיים עצמם
זה לא סרט מושלם. חבר אחד שלי לא אהב למשל את הקפיצות קדימה בזמן. בעיניי הן דווקא מוצדקות, כי ברגע שהבנו את הפואנטה אין מה לטרחן. הרבה יותר מעניין לקדם את העלילה ולהבין מהר יותר את המצב הרגשי החדש של הגיבור.
חבר אחר התאכזב מהסוף וטען שהוא עצוב. עניתי לו שהוא כנראה נרדם או פספס משהו כי הסוף ממש לא עצוב, נהפוך הוא. הסוף הוא הכי אופטימי בעולם, אבל לא ארחיב פה כי זה כבר באמת יקלקל לכם.
ויש כאן קצת נפילות בתסריט, במיוחד בשליש האחרון של הסרט. אבל כל הפגמים האלה רחוקים מלהיקרא "בעיות", אז הורדתי רק חצי כוכב כי בעיניי הם אינם פוגעים בחוויה הכללית.
הסיפור עובד, הדמויות עוברות תהליך מרתק, וזה שהסרט לא ״עשוי מדי״ זה בדיוק מה שיפה בו. כי ״פיליון״ הוא לא בלוקבאסטר הוליוודי עתיר תקציב, אלא סרט אינדי בריטי קטן שלוהק בחוכמה עם שחקנים ידועים ונפלאים, שהרימו אותו לגבהים להם הוא ראוי.
קפיצת מדרגה בקולנוע הקווירי
בקיצור, פיליון הוא ממש לא סרט ״קינקי מדי״, ״גרפי מדי״ או ״חושפני מדי״ בשום צורה, ולא נעשה כאן ניסיון להשאיר את הצופים בשוק, אלא בדיוק להיפך. אין כאן שום שיפוטיות, ואין עיסוק בשאלה האם מה שקולין עושה עם ריי הוא טוב או רע, בריא או לא בריא, נכון או לא נכון.
יש כאן סיפור מקסים על אהבה, תשוקה ומסע של גילוי עצמי בתוך מערכת יחסים של Dom/Sub. תוך כדי מערכת היחסים הזאת אנחנו לומדים לאהוב את קולין, ומגלים אט אט מה מסתתר מתחת למעיל העור של ריי, בדיוק באותו האופן שבו קולין מגלה זאת. בהתחלה אנחנו מוקסמים מריי לגמרי, ובהדרגה זה עובר לנו.
הגילוי העצמי כאן הוא גם סוג של יציאה מהארון, אבל לא במובן של גילוי נטייה או זהות מינית אחרת, אלא של גילוי סוג מערכת יחסים אחרת שהגיבור רוצה.
בעיניי, זו ממש קפיצת מדרגה בקולנוע הקווירי. כי עכשיו כבר עברנו אבולוציה ואנחנו לא מתעסקים רק ב‑gay culture, אלא גם ב‑sub‑cultures כתמה מרכזית בעלילה (וסליחה על האנגלית אבל תת-תרבויות נשמע הרבה פחות טוב).
בשורה תחתונה – "פיליון" הוא סרט אינדי חכם, מעניין, מצחיק, מרגש ומפתיע, שמצליח לספר סיפור אהבה מזווית אחרת – זווית שרוב יוצרי הסרטים הקוויריים אינם מרבים לעסוק בה, ואולי אפילו מפחדים לעסוק בה. ובכך טמון כוחו הגדול.
