שני הגרוש שלי על העשרים סנט שלכן. של כולכן.
כן, ראיתי את הסרט שלי אסי עזר. באיחור של יום אבל ראיתי (אגב בתור אחד שאין לו טלוויזיה מסתבר שיש למאקו אפליקציה מהממת ואני ממליץ עליה בחום, אבל זה ממש לא העניין).
בגלל שראיתי את התוכנית יום אחרי שהיא יצאה, באתי אליה טעון באלפי תגובות של חבריי ההומואים בפייסבוק שמיהרו להשחיר.
נכון, אני יודע, מהיום שעזר, יקיר הקהילה, החליט להפוך לאושיה פוליטית עאלק, בכל מה שקשור למיניות שלו, אנחנו מאוד נהנים ללעוג לו. לזכותו ייאמר שהוא גם מאוד מודע לזה. עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני מתכווץ במבוכה בכיסא בכל פעם שהוא פולט את פליטות הפה חסרות האחריות שלו בעיתונות וגם אני חשבתי שהוא ראוי לסטירת ניעור רצינית אחרי הריאיון המיותר והמתלקק עם בנצי גופשטיין, ידיד הקהילה משכבר הימים. אבל, ויש פה ביג אבל, בואו נדבר שנייה על מיטב הביקורות שאני נתקלתי בהן בעקבות הסרט ונחשוב עליהן קצת יותר לעומק.
כדי להבין קצת יותר טוב את טיב הקולות שהושמעו נגד הסרט ביממה האחרונה, הרשיתי לעצמי לעשות חלוקה קטנה. לפנינו עומדות כמה אסכולות של מלרלרות חברתיות, שכן הביקורות ברובן די חוזרות על עצמן:
הממורמרות:
הממורמרות, במקרה הזה, לא טרחו להרחיב את היריעה בנוגע לצורך שלהן להביע דעה שלילית. בדרך כלל הביקורת של אלו עסקה בכמות הפעמים בהם אסי הזכיר את המילה “אני” בסרט. אז יש לי חדשות בשבילכן יקירותיי, למקרה שלא טרחתן לקרוא את הכתוביות בתחילת הסרט, נאמר בפירוש באופן שאינו משתמע לשתי פנים “סרטו של אסי עזר”. כשאתן תהיה כוכבניות עם חוזה במאקו, אתן יותר ממוזמנות לרתום את כספי הערוץ להפיק סרט עבורכן שיעסוק בכל נושא שיעלה על דעתכן. איכשהו, האינטואיציה הנשית שלי אומרת לי, שכשזה יקרה לכן, גם שם העיסוק העצמי יהיה נוכח במיוחד.
הפוליטיקלי קורקטיות:
שלא כמו הממורמרות, בקרב אלו נמצא פוסטים קצת יותר מנומקים שאורכם עומד על שתי פסקאות ומעלה. בדרך כלל בפסקה הראשונה, נמצא הצהרה על חוסר החיבה כלפי עזר, כי מסתבר שזה הטרנד עכשיו. אך בפסקה השנייה תמצא נחמה על כך שבזכות האיש ותכניו, זוכות אג’נדות להטבפקיות להגיע אל הפריים טיים, הישג חשוב וראוי באשר הוא, ועל כן יש לשים בצד את הסלידה מהפרסונה ולשמוח על כך שהנושא מדובר ועל ההישגים שיקרו בעקבות כך. אז תשמעו רגע, יש לזה מילה, פשוטה וממצה והיא נקראת נראות. מתחברים לאיש או לא, בתור הומו מוצהר שהוא גם דמות טלוויזיונית, אסי מקיים את הדבר הזה כבר עשור (אל תתפסו אותי במילה על הזמן, אין לי באמת מושג כמה שנים האיש איתנו). וזה הישג ראוי בפני עצמו. באמת הייתן צריכות סרט באורך של חמישים דקות כדי לתת לאיש קרדיט על פועלו? לא יפה ככה.
האקדמאיות:
הו. עם אלה אני אשמח להימנות. לזכות אלו ירשמו טורי דעה או מאמרים אינטרנטיים מורחבים. בדרך כלל, הם עצמם כבר בדרגת אושיה כזו או אחרת וינצלו את כמות עוקביהם הרבה כדי לשטוח בצורה מנומקת ומפורטת, הישגים לזכות קיומו של הסרט וינסו ככל האפשר שלא להתעסק באדם או באספקט האישי. אבל בין השורות, ניכרת, כמו תמיד, הציניות כלפי מרכיבים ברומו של עולם כמו למשל, הבימוי, העריכה, הבחירה הקלישאתית של הרגעים המוצגים בסרט וכדומה. אז בואו רגע, זה סרט שעוסק בחתונה. מי כמונו הומואים אמורים להבין שקיטש הוא חלק בלתי נפרד מהנרטיב של האירוע הנוצץ והמהמם הזה. אז שחררו אותי בבקשה מהציניות המושכלת במסווה של רכילות סוג ב’. למעשה אתן בדיוק כמו הממורמרות, רק שלכן יש בטח יותר זמן פנוי בין הידיים ואוצר מילים יותר רחב לעטוף בו היטב את צרות העין.
הקולות האלה הם חשובים, לא בשבילנו, יושבי בתי הקפה הבועתיים שחיים בשדרות בהן זוגות מאותו המין יכולים להחזיק ידיים בפומבי מבלי לעורר מהומה. אלא בשביל אלו שמגלים את הזהות המינית שלהם עכשיו ונמצאים במקומות בהם אף אחד לא אומר להם “שמע ילד, אתה כמו שאתה, זה הכי טוב שיש. אל תשתנה לעולם”
גילוי נאות, אני אינני מכיר את אסי עזר. בשום צורה. לזכותי עומד מפגש אקראי בן שניה וחצי בחצר של הלימה לימה עם הבן אדם אבל לא מעבר. להגיד לכם שלא חטאתי בהבעת דעה על האיש ומעשיו בעבר? וודאי שכן, כי הוא פרסונה ציבורית ומעשיו הציבוריים זוכים לביקורת של הציבור, אליו יצא שגם אני משתייך. וגם הדעות שלי לא תמיד היו חיוביות אבל זה בסדר. ואני בטוח שגם אסי מבין את זה כי הוא בחר לחיות חיים ציבוריים ואני בטוח שהוא אינטליגנט מספיק כדי לדעת מה ההשלכות הנובעות מאורח חיים שכזה.
הסיבה שבחרתי לכתוב על הסרט ועל הביקורת השלילית הבלתי פוסקת, בעיקר מצד חברי הקהילה אגב, היא בגלל מאפיין קטן ומעצבן שחוזר על עצמו בכל הביקורות. אותה רעה חולה שמאפיינת אותנו כקהילה והלינץ’ רשתות חברתיות שנעשה על הפרויקט הזה, הזכיר לי כמה אני סולד מהרעה הזאת. אני מדבר על ציניות כמובן. נכון שזאת רק פרשנות אישית שלי, אבל מה שאני קורא בין השורות של כל הביקורות שלכם זה ציניות וצרות עין. כי מה בעצם היה לנו? בן אדם שהתאהב, מחליט להתחתן ומנהל עם עצמו דיאלוג בקשר לאופי החתונה שלו, אל מול ממסד שאחראי על הקונספט הזה שנקרא חתונה ומסרב בכל תוקף להכיר בכל חתונה שהיא לא כהלכתה, או הלכתם. לא משנה.
יעמדו כל אחד ואחת מכם.ן – הומואים, לסביות, בי, טרנסים וטרנסיות ושאר צבעי הקשת, ויגיד לי בכנות מלאה עם יד על הלב, אתם באמת לא יכולים להזדהות עם כל הלבטים שהוא מציף בקולי קולות? תחושת השנאה העצמית והדחייה שממנה הוא יוצא לדרך, האם זה לא משהו שמוכר לכם היטב היטב עד כדי כאב? האם לא כולנו הרמנו את העיניים, איש איש לדבר הזה שהוא קורא לו אלוהים, בשלב כזה או אחר ושאלנו, למה? למה אני? קח ממני את הסבל הזה בבקשה! אני יודע שאני הייתי שם, שנים. והמסע לשלמות עדיין לא הושלם. רק שבזמני לא הושמעו קולות כאלה, בטח לא בטלוויזיה, בטח לא בפריים טיים. קולות שהתפקיד החשוב שלהם, מעל הכול הוא לעזור להפוך את אורח החיים שלנו ללגיטימי.
בסרטו, אסי מראה התמודדות כנה ויומיומית שמוכרת לרובנו הגדול – משפחה שלא מקבלת, תהליך שצריך לעבור, וחשוב מכל התקווה שבסוף. שיכול להיות גם סוף טוב. מה יש? לא מגיע לשמוע קצת סיפורי הצלחה ולרוות נחת בתוך מציאות שיש בה כל כך הרבה חושך? והקולות האלה הם חשובים, לא בשבילנו, יושבי בתי הקפה הבועתיים שחיים בשדרות בהם זוגות מאותו המין יכולים להחזיק ידיים בפומבי מבלי לעורר מהומה. אלא בשביל אלו שמגלים את הזהות המינית שלהם עכשיו ונמצאים במקומות בהם אף אחד לא אומר להם “שמע ילד, אתה כמו שאתה, זה הכי טוב שיש. אל תשתנה לעולם”. בשביל הילד הזה הקול של אסי, על הקלישאות והריכוז העצמי שבו, הוא חשוב לאין שיעור. ואם באיזושהי פריפריה נידחת, הסרט הזה מחזק ילד מבולבל ועוזר לו טיפה לצאת מתוך חושך גדול שהחיים שלו נמצאים בו, אני אומר דיינו. ואשרייך אסי עזר שבזה אתה משקיע את העשייה שלך.
אז די יפות שלי, מספיק עם הציניות. הרי בסתר לבנו, כולנו חולמות על הרגע שבו נעמוד בשמלת קצפת פרחונית מוגזמת במרכז חדר, בערב שכולו עוסק בלא אחר מאשר בנו. וככה, בעזרת ה’, נוציא את העיניים לכל החברות הרווקות שלנו. ואם על הדרך גם נגרוף אזרחות זרה בזכות זה, אז בכלל שיחוק.
שנה טובה
