צילום: יקיר מאיר פרץ
בחמישי הקרוב (25.7 בשעה 20:00) יעלה בבית מזיא בירושלים המופע “גשרים”. זהו מופע מחול-תיאטרון בן חצי שעה, אחד מחמש יצירות קצרות בערב ששמו We Will Dance Again #2, המתקיים כחלק מאירועי “פסטיבל הפרינג’ בבירה”.
הוזמנתי על ידי יוצר המופע, יהודה דרומי, לצפות בחזרה שנערכה בתל אביב. חזרה היא אמנם לא הדבר האמיתי ולכן לא אדרג את המופע כאן בכוכבים כהרגלי, אבל זה קרוב מספיק לדבר האמיתי כדי שאוכל להמליץ לכם לראות את המופע הזה – כי “גשרים” הוא בעיניי מופע מעניין, מקורי ועושה חשק לעוד.
על הבמה שלוש דמויות – שני גברים צעירים ואישה צעירה. הם רוקדים ולעיתים משחקים גם טקסטים ביחד עם התנועה, כך שהשפה התנועתית מהדהדת את הטקסט, ולהיפך – הטקסט מהדהד את השפה התנועתית.
הכוריאוגרפיה ממחישה עד כמה שלוש הדמויות האלה נפרדות זו מזו ומתקשות להרגיש שייכות, ובכל פעם שדרכן מצטלבת עם דמות אחרת (גבר-גבר, גבר-אישה, אישה-גבר) הן מנסות להתחבר עם הדמות שאיתה הם נפגשים. ההצטלבויות האלה מתרחשות אחת אחרי השנייה ולפעמים גם במקביל זו לזו. לפעמים כל דמות רוקדת ומדברת אלינו בנפרד, ולפעמים הן רוקדות אחת עם השנייה ומדברות זו עם זו – בזמן המפגש.
המופע מתחיל כששלושתם שוכבים על הרצפה וכל אחד עסוק במחקר פיזי משל עצמו. לאט לאט נוצרים ביניהם החיבורים. בהתחלה הם קצרים – דואט פיזי קצר, ועוד אחד. עד שכל פעם נוצר דיאלוג בין שניים מהרקדנים, המנסים לייצר ביניהם תקשורת, אך ללא הצלחה. השפות שלהם שונות מידי, ויש ביניהם יותר שתיקות מביכות מאשר שיח שמייצר חיבור.
מכאן יוצאים הרקדנים למסע אישי, בו כל אחד עובר דרך שפה תנועתית אחרת, כשמפגשים אקראיים משנים את מסלולם ומשפיעים עליהם. לאט לאט נוצרים עוד ועוד חיבורים, אך גם אלה הולכים ומתפרקים אל תוך עולמו הסגור של כל אחד מהם.
היוצר יהודה דרומי, שגם משתתף במופע, מנסה להפנות פה זרקור לרגע הזה שבו אנשים מנסים ליצור ביניהם חיבורים ומפגשים. לפעמים זה קורה במקרה, ולעיתים מתוך מחשבה ורצון עמוק לקשר, ועדיין מה שנוצר הוא שיח חרשים. רואים את זה למשל די בתחילת המופע, כששלוש הדמויות כביכול נעות ביחד, אך כל אחת מהן צועקת מונולוג לגמרי אחר – קצת כמו החיים עצמם, במיוחד בתקופה בה אנו חיים היום – כשאין שיח ואין הקשבה.
הרגע שהזכיר לי דייט מהעבר
את ההשראה למופע הזה שאב דרומי, כך מסתבר, מהתקופה שבה היה תלמיד ישיבה וגר בירושלים. כשהוא הסתובב בעיר הוא נתקל לעיתים בילדים חרדים שביקשו ממנו לעזור להם לחצות כביש עמוס. לדבריו, במפגשים אלה היו הרבה תום וחום והרבה אינטימיות, אך גם הרבה זרות ותמיהה. זה הרגיש כאילו שני סיפורי חיים שונים נפגשים, ועל אף ההצטלבות הזו, משהו בשני הסיפורים האלו נשאר רחוק, כאילו שהחיים של דרומי והחיים שלהם נפגשים אך גם לא נפגשים.
ממה שראיתי, עושה רושם שדרומי לא נשען פה רק על חוויותיו שלו עצמו, אלא עבד עם הרקדנים גם על חוויות הלקוחות מעולמם שלהם. כך למשל במונולוג של הרקדנית שירי גלוברזון, שעל פניו נראה לי שהרבה ממנו הגיע ממנה. חיפוש כזה בנבכי נפשם של המשתתפים הוא מעשיר ומרתק בעיניי, והייתי שמח לראות עוד יותר ממנו.
על פי הקומוניקט, המופע “גשרים” מתמקד בניסיון של כל אחת ואחד מאיתנו להשתלב בחברה למרות תחושת הזרות שמלווה רבים מאיתנו. הוא מצביע על הצורך בגשר מחבר שיאחה חלקים חסרים, פערים תרבותיים ושאלות שמטרידות אותנו כמו – האם אני מבין את הקודים החברתיים? האם מבינים אותי? האם הצלחתי לתקשר את רגשותיי החוצה? האם הייתי קשוב מספיק או שנשארתי מנותק?
במובן הזה המופע “גשרים” בהחלט עושה את העבודה. באופן אישי, התחברתי פה להרבה רגעים. במיוחד דיבר אלי הרגע הזה בו שני הגברים נפגשים. זה הזכיר לי ממש דייט שהייתי בו פעם. דרומי לקח סיטואציה כל כך מוכרת ונוגעת ללב, והפך אותה לקטע מחול מקסים.
גם המונולוג של שירי גלוברזון שמשתקף גם בסולו מחול מצוין שלה – הוא קטע חזק ומרתק, ועושה חשק לעוד מונולוגים אינדיבדואליים וקטעי סולו ארוכים יותר, גם של דרומי עצמו ושל הרקדן השלישי, רונן בראונשטיין.
בקיצור – לכו לראות את “גשרים”. אם לא מסתדר לכם בירושלים אז הוא יעלה בהמשך השנה גם בפתח תקווה, ב-31.10 בתיאטרון “הדופנ” (פרטים יפורסמו בהמשך).
כולי תקווה שממופע קצר ומהודק של חצי שעה, תצמח ותפרח יצירה ארוכה יותר, כי יש פה רעיון מאוד מעניין ששווה להעמיק בו ולפתח אותו.
“גשרים”, 25.7 ב-20:00. במסגרת ערב “ WE WILL DANCE AGAIN #2“. בית מזיא, מסילת ישרים 18, ירושלים.
כוריאוגרפיה וטקסטים: יהודה דרומי. רקדנים יוצרים: רונן בראונשטיין, שירי גלוברזון ויהודה דרומי. דרמטורגיה: מיכל מג. ליווי אמנותי: נעם רז. מוסיקה מקורית: אריאל מריאש.
