צילום: אלי כץ
יותר מידי אירועים קשים עברו השנה על הקהילה הגאה בישראל ומחוצה לה: מרגרסיה ביחס הממסד לקהילה שהובילה למחאות כואבות ועד לחברי קהילה שאיבדו את חייהם. המצב המטלטל שחלחל גם למציאות חייו של יורם כרמי, כוריאוגרף ומנהלה האמנותי של להקת “פרסקו”, גרם לו ליצור את “ג’נדרוסיטי” (הלחמת המילים מגדר ונדיבות), מופע מחול צבעוני וביקורתי העוסק במגדר.
מופעי הבכורה המתקיימים בסוזן דלל פרושים על פני כמה תאריכים בחודשים יוני-יולי, כאשר הרווחים ממופעים אלו יועברו לעמותת “מעברים” המסייעת לקהילה הטרנסג’נדית במיצוי זכויות, התמודדות עם אפליה, התלבטות וליווי רגשי, ותורמת מלגות ללימודים גבוהים.
“רגע לפני ההפגנה הגדולה של קהילת הלהט”ב למען שוויון זכויות ביקשתי מהרקדנים שלי להצטרף ולצאת לרחובות. הקהילה הגאה הרימה את ראשה ופרצה במחאה כדי לקדם בישראל תרבות חיים ליברלית שוויונית ומכבדת לכל אזרחי המדינה, ורציתי שהם יהיו מעורבים. במקביל משיטוט ביוטיוב גיליתי מנהג אמריקאי שריתק אותי: מסיבת גילוי המגדר שבה חושפים ההורים את מין הילוד שנשמר עד אותו הרגע בסוד. האושר הזה תמיד מלווה בבלונים ורודים או כחולים, צבעים שמייצגים באופן חוצה תרבויות את המגדר. למה ורוד? למה כחול? זה יכול היה להיות כל צבע אחר. אני זוכר שלאחר מכן שאלתי את אבא שלי מה מלבישים בנים ומה בנות, הבנתי שזה חקוק לנו עמוק בתוך התרבות, בתוך הראש”.
כרמי הבין שבהחלט יש כאן נושא שמפעיל אותו, בו היה רוצה להעמיק וליצור מופע סביבו. “כעסתי על ההתייחסות המזלזלת בהורות אחרת, כעסתי על ההתעלמות מדרישות הקהילה לשוויון בכל נושא הפונדקאות אבל לא רק. כעסתי על האלימות שמובילה לעלייה בהיקף מספר ההתאבדויות בין היתר גם בקרב טרנסג’נדרים. היה לי ברור שאני לא רוצה להתבכיין או להטיף. בלי ‘נו-נו-נו’ ובלי ‘אוי-אוי-אוי’. ההיפך. אני רוצה לומר: תשמחו. תחגגו. כל האופציות פתוחות בפנינו. אהבה ומיניות באות בצורות ובצבעים שונים. זו עובדה. עכשיו בואו נדבר על זה”.
מהו מגדר עבורך?
“מגדר לכאורה זהו דבר שנקבע עבורנו ע”י סממנים פיזיים-חיצוניים אבל אנחנו מבינים שהמגדר הרבה יותר תלוי בתחושות אישיות ופנימיות של כל אדם. לפעמים זה תואם את הסממנים החיצוניים ולפעמים לא. אני עצמי חש נוח במגדר שלי, אני מוגדר כגבר, אני מרגיש גבר, אין לי קונפליקט שם, אך יש כאלו שלא נוח להם איתו וזה מגדיר איך שרואים אותם ואז כל אחד בוחר כיצד להתמודד עם זה. במופע אנחנו באים לדבר על ההתמודדות ולעודד נדיבות בקרב אנשים כדי לא להקשות, לא לעכב, לא להתערב, לא להפריע או להפלות אנשים כשהם בהתמודדות הזו”.
מהו כוחו של מחול בהעברת המסר הזה?
“מחול מהיותו אמנות לא ורבלית הוא הרבה יותר פתוח לפרשנות. תנועה זה דבר שמחבר את כל האנשים, למרות שבעולם אנחנו יותר ויותר מתרחקים מהבעה תנועתית וגם ככל שאנחנו מתבגרים יש יותר מבוכה בלהגיב בתנועה, ועדיין, זה אחד מכלי הביטוי החזקים ביותר, האינטואיטיביים ביותר והאנושיים ביותר שלא תלוי בשפה, תרבות ומקום”.
יצירה אמנותית יכולה להשפיע, כמו למשל מצעד גאווה?
“אני חושב שכל נראות במרחב הציבורי היא חשובה. אני מבין שהמצעד נתפש כלא מעודכן, מתריס או לא רלוונטי, אבל אני חושב שאין דרך אחרת חוץ מלחגוג בפומבי על השוני ולברך עליו. המצעד אינו חגיגה של נטיות מיניות אלא חגיגה של קבלת האחר וקריאה לשוויון זכויות ומטבעו של מצעד שכזה שחוגג גיוון, הוא צבעוני ותוסס”.
צילום: אלי כץ
כיצד אתה בוחר נושא למופע?
“שאלה מורכבת. ההשראה יכולה לבוא מהרבה מקומות, אין דרך אחת לקבוע. לפעמים באמת נקבע נושא מראש, לפעמים זה מילה או דימוי מעולם המוזיקה, לפעמים התוכן נולד מעבודה בסטודיו. עבודת ההרכבה שונה בכל פעם”.
כיצד התגובות עד כה למופע?
“מאוד חזקות ועוצמתיות. המופע גורם לאנשים להתרגשות רבה, מביך חלק מהאנשים גם הנושא וגם הביטויים הגופנים שנראים על הבמה, אנחנו לא מצטנעים על הבמה. יש אנשים שרגעים גורמים להם לצחוק או לדמוע, זה נוגע לאנשים בקשת שלמה של תחושות”.
כיצד ניתן להעביר מסר כזה גם למחוזות אחרים – כמו לפוליטיקה בישראל, לזהות שלנו כמדינה עם צביון דתי?
“דרך האמנות, דרך הטלוויזיה ובעיקר דרך החינוך בתא המשפחתי. אני חושב שאנחנו עושים עבודה די רצינית בשינוי ובסופו של דבר, קל יותר להתנגד לדברים ערטילאיים או מופשטים וברגע שאנשים פוגשים את זה מקרוב היחס והדעה משתנים”.
ג’נדרוסיטי | 24-25/6, 30-31/7 בשעה 21:00 | מרכז סוזן דלל | כרטיסים באתר התאטרון
