“זה עשה לי חרדה כמעט שנה וידעתי שאני חייב לעשות על זה סרט”

מתוך ‘כאילו אין מחר’, באדיבות סרטי יונייטד קינג | צילום: ניצן גלעדי

בסיום ההקרנה של “כאילו אין מחר” לא יכולתי להישאר באולם אפילו שנייה נוספת. הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה. לא החוצה מהאולם, אלא החוצה לרחוב, וכמה שיותר מהר.

כי זה סרט שהוא בוקס בבטן. זה סרט מעולה על טריפ רע – כזה שרצינו שיקרה לנו משהו טוב אבל די בהתחלה אנחנו מבינים שקורה משהו ממש לא טוב. משהו שאין בו שום רגע נעים, שום רגע של מנוחה, ושום דבר טוב לא ייצא ממנו.

זה חלילה לא אומר שאתם לא צריכים ללכת לסרט הזה, נהפוך הוא. זה סרט שכל מי שאי פעם צעד במצעד ו/או יצא למסיבה ו/או עשה סמים קלים או קשים ו/או  אירח זר מוחלט לסקס סוער, חייב לראות אותו. בקיצור – כולנו.

“כאילו אין מחר” זה סרט ששם מראה מול פרצופנו הכעור ולא נותן לנו להפנות לרגע את המבט. זה סרט שבא להגיד לנו – להט”בים, תסתכלו רגע על עצמכם – זאת המציאות שיצרתם לעצמכם. אתם עשיתם אותה, אף אחד לא עשה לכם את זה. אבל החיים הם לא רק מסיבות וסמים אז הגיע הזמן להתעורר, ומהר. כי אם לא – לא יהיו לנו חיים. כי מטריפ רע קשה מאוד להתאושש.

הסרט מתחיל כשגיא (ישראל אוגלבו) וחברה טובה שלו (מורן רוזנבלט) צועדים מתודלקים ושמחים במצעד הגאווה, כשלפתע נשמעות יריות. הם רצים חזרה ללופט של גיא, מדליקים טלוויזיה ומבינים שהיה פיגוע ואסור לצאת מהבית כי היורה עדיין מסתובב חופשי. אבל בחוץ יש גם אנשים לא מתל אביב וצריך לעזור להם, אז גיא מכניס אליו בחור זר שיושב על מדרגות הבניין. ואז מתפתח סופ”ש אפל ומלא סקס, סמים ומוזיקה של עופרה. ומכאן אני לא מספיילר יותר – לכו ותראו.

“כאילו אין מחר” הוא סרט של אחד מיוצרי הקולנוע המוכשרים ביותר שקמו לנו פה, ניצן גלעדי. לצד דין מירושניקוב עתיר הניסיון הטלוויזיוני ומורן רוזנבלט המצוינת, יש פה תגלית של ממש שהגיחה משום מקום – ישראל אוגלבו, זוכה העונה התשיעית של האח הגדול, שמתגלה כאן כשחקן אופי מהשורה הראשונה. כל הסרט נשען עליו, והוא עובר פה את כל קשת הרגשות האפשרית. אם יש דוגמה שאפשר להביא כתשובה ל”למה מלהקים פליטי ריאליטי ולא שחקנים מקצועיים” זו בדיוק הדוגמה של אוגלבו – כי הוא פשוט שחקן נהדר, זה למה.

ויש כאן גם סצנות סקס לוהטות והרבה עירום, שגם הם חלק מהמראה הזו שגלעדי מציב לנו מול הפרצוף, שגורמת לנו לשאול את עצמנו עד כמה הסמים מניעים אותנו, ועד כמה אנחנו באמת יכולים לשלוט בסיטואציה כשאנחנו על משהו.

“כאילו אין מחר” זה סרט שהמשכתי לחשוב עליו עוד הרבה זמן אחרי שראיתי אותו. הוא השפיע עלי כל כך חזק עד שהחלטתי להניח לרגע את עט המבקר, ולחזור 20 שנה אחורה לתפקיד המראיין, ונפגשתי עם היוצר ניצן גלעדי לשיחה אישית לוחצת.

באדיבות סרטי יונייטד קינג

שחקנים הומואים נבהלו מהתפקיד

עד גיל 27 ניצן גלעדי חשב בכלל להיות שחקן. הוא למד בתלמה ילין ולמד משחק בניו יורק וחשב שהוא הולך לכבוש את העולם. כשהבין שכל האודישנים שהוא מוזמן אליהם הם לתפקידי מחבלים, וגם אותם הוא לא מקבל, חלומו התנפץ והוא חזר לארץ. “לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז עשיתי כל מיני דברים, כמו מופע תיאטרון רחוב עם שמלות מנייר טואלט. ושמרתי את אחת התמונות שצילמנו שם ואני זוכר שאמרתי ‘יום אחד אני אעשה מזה סרט’. לקח 20 שנה עד שזה קרה”.

ההתחלה של גלעדי (52) היתה כיוצר סרטים דוקומנטריים. “מילי אביטל חברה טובה שלי והיא הייתה שותפה שלי בדירה בניו יורק. קניתי שם מצלמת וידיאו ועשינו צחוקים והיינו מתעדים כל מיני דברים. ואז היא נהייתה סופר מפורסמת בארה”ב ובאנו עם החומרים האלה ל’קשת’, והם נתנו לנו תקציב לעשות עליה סרט. וזה היה הסרט התיעודי הראשון שלי, ומשם המשכתי לסרטים ולסדרות תיעודיים בקולנוע ובטלוויזיה”.

אז איך עברת לקולנוע עלילתי?
“הגיע שלב שהרגשתי שאין לי יותר מה לספר, שכבר לא יכולתי יותר ללחוץ על הכפתורים של הדמויות הדוקומנטריות שלי. ואז הוצאתי את התמונה ההיא של הבחורה עם השמלה מנייר טואלט והתחלתי לכתוב את התסריט. די מהר קיבלתי תקציב ועשיתי את הסרט העלילתי הראשון שלי, ‘חתונה מנייר'”.

שהוצג בכל העולם וזכה בפרסים מקיר לקיר. קיוויתי  ששנתיים אחרי זה כבר יהיה סרט עלילתי חדש של ניצן גלעדי. למה זה לקח שמונה שנים?
“כי התחום הזה מאוד מורכב. זכיתי בפיץ’ של פסטיבל הקולנוע הגאה על הרעיון ל’כאילו אין מחר’, וקיבלתי תקציב פיתוח מקרן רבינוביץ’, שזה אומר שקיבלתי את עידית שחורי כעורכת תסריט, ואת נחמן אינגבר שליווה אותי בכתיבה. וכשסיימתי לכתוב אותו הוא אמר לי ‘כתבת תסריט נפלא, אבל אני מצטער להגיד לך ששום קרן לא תשקיע בסרט הזה’. ואני מחייך אליו כי אני לא בנאדם שמרים ידיים. והגשתי והגשתי, ובסוף אותה קרן נתנה לי את הכסף. ייאמר לזכות קרן רבינוביץ’ שהם לא פחדו לשים את הכסף על סרט שהוא אחר, שהוא שונה, שלא רואים אותו בקולנוע הישראלי.

אם אני יכול להרשות לעצמי בכלל להגיד את זה, אני חושב שזה הרבה בהשראת עמוס גוטמן. דרך הסרטים שלו למדתי המון על קולנוע מבחינת החזון הוויזואלי. ותחשוב איזה אומץ, להתעסק בנושאים שהיו כל כך חבויים ואף אחד לא היה מוכן להתעסק בהם, ולהראות את זה על המסך בכזאת גדולה ובכזאת עוצמה. ‘נגוע’ היה סרט מאוד משמעותי בשבילי. אגב, היו כאלה שאמרו ש’כאילו אין מחר’ זה כמו ‘נגוע’ מודרני. זו המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות”.

למה זה ‘נגוע’ מודרני?
“כי כמו שעמוס טיפל שם בגן העצמאות, פה אני מטפל בנושא שרוצים להסתיר ולטאטא אותו מתחת לשטיח. לא רוצים לדבר על אנשים שמגיעים למצב של התמכרות קיצונית ומאבדים את זה. זה צד מורכב של צריכת הסמים הזאת, שהיא בסופו של דבר עניין בקהילה. זה לא כל הקהילה, אבל זה חלק מאיתנו ובשנים האחרונות זה הולך וגדל יותר ויותר.

אני חושב שאפשר אפילו לעשות הקבלה בין המשחק של יונתן סגל לבין המשחק של ישראל אוגלבו כאן. יש משהו מאוד דומה בעוצמתיות לדעתי. אני זוכר שראיתי את יונתן סגל והייתי בשוק. הוא עשה שם תפקיד מטורף”.

רק שישראל אוגלבו סטרייט. בשנים האחרונות יש את השיח הזה של למה ללהק סטרייטים לתפקידים להט”ביים
“אצלי זה בכלל לא קיבל משקל כי זה לא קשור בכלל מה הנטייה המינית שלך. לא שאלתי שחקן מה הוא, עניין אותי רק מי יעשה את התפקיד הכי טוב. פגשתי גם שחקנים הומואים שרובם אגב מאוד נבהלו מהתפקיד, בגלל המורכבות והנועזות שלו”.

כמה שחקנים פגשת?
“עשרות. והיה לי חשוב שזה יהיה מישהו שלא ישחק את הדמות, שזה היה מאוד קשה למצוא. כי רוב האנשים שבאו שיחקו את הגיי, אפילו הגייז שיחקו את הגיי באיזשהו מקום”.

ניצן גלעדי על הסט. צילום: טובה דורפמן

אז איך הגעת לישראל אוגלבו?
“ראיתי את האנרגיה והיכולות שלו ב’האח הגדול’ והאינסטינקט שלי אמר ‘זה הבנאדם’. מכאן ועד שליהקתי אותו זה היה תהליך מאוד ארוך. קבענו פגישה ואז בא הגבר-גבר הזה עם הכלב שלו, והכלב נובח וישראל מדבר ב-15 אוקטבות יותר נמוכות ואני אומר לעצמי ‘וואט דה פאק, אני טועה, זה לא יקרה’. והוא מספר לי איך הוא התלהב וכמה פעמים הוא קרא את התסריט ואז סיפרתי לו על תהליך העבודה שלי. אני לא עושה אודישנים, אני נכנס לתהליך חזרות שבו מדברים על הדמות ומתחילים רק אחרי שמבינים את העולם. ואז התחלתי לעבוד עם ישראל וזה היה ממש להעביר לו את כל הידע שאני רכשתי בתור שחקן בבית ספר למשחק, במהלך חודשים של עבודה אינטנסיבית של חזרות כשהוא נתן את נשמתו והשקיע. בהתחלה הוא ממש דקלם את הטקסט, הוא לא היה מסוגל לזוז אפילו”.

אז למה התעקשת עליו?
“כי זיהיתי את הכישרון. היתה לי אמונה שאני לא יכול להסביר אותה. והוא ממש התמסר לזה, הוא היה חוזר הביתה וממשיך לחיות את הדמות. היו שלבים שהוא היה עושה כמה צעדים קדימה ואז חוזר אחורה. הוא לא הצליח לשחרר. אני זוכר שעשינו חזרות אחרונות כמה ימים לפני שהתחלנו לצלם והוא פתאום חזר אחורה וכבר לא הרגשתי את הרגליים מרוב פחד, אבל בפנים היה לי אינסטינקט. זה כנראה לא רק אינסטינקט כי כאילו, אתה רואה את זה וסומך על מה שאתה יודע. וגם הוא, הוא כל הזמן היה אומר ‘כשהמצלמה תידלק אני אספק את זה'”.

אחרי ההקרנה הוא סיפר לי שהוא נשאר לישון בסט לאורך כל הצילומים כי הוא רצה להרגיש שזאת הדירה שלו
“כשהתחילו הצילומים הוא אמר לי ‘אני רוצה לגור על הסט’. אמרתי לו ‘מה פתאום, אתה שחקן מתחיל ואתה צריך ללכת הביתה להירגע אחרי יום צילום’. אבל הבנתי מה הוא אמר, זו טכניקה. כשדניאל דיי לואיס שיחק ב’כף רגלי השמאלית’ הוא נשאר על הכיסא גלגלים גם כשעשו קאט. ישראל לא ידע שהמון דברים שהוא עושה זה טכניקות שלומדים אותן בבית ספר למשחק. ולכן הסכמתי, כי ידעתי שזה משהו שיעשה לו טוב”.

הוא באמת נשאר כל הזמן על הסט?
“הוא לא יצא החוצה אפילו לקנות קפה. פשוט לא יצא החוצה. הוא פשוט חי בתוך הלופט”.

ואיך היתה העבודה עם דין מירושניקוב?
“מדהימה. דין היה הבחירה הראשונה שלי, לא בחנתי אף אחד לתפקיד הזה. גם איתו עשיתי תהליך ארוך אבל פחות מישראל, כי דין הוא שחקן מנוסה”.

ומורן רוזנבלט? זו כבר פעם שנייה, אפשר לומר שהיא השחקנית הקבועה שלך
“מורן היא כישרון ענק, היא זכתה בפרס אופיר על ‘חתונה מנייר’. אבל היה את החשש הזה של האם נצליח לשחזר כאן את הקשר הזה. אז היו המון ויכוחים אבל ויכוחים מפרים. אז הנה, שאלת אותי למה אתה לוקח שחקנים סטרייטים, ומורן היא לסבית שמשחקת סטרייטית. אז כאילו, זה לא האישו”.

ואיך ישראל ודין הסתדרו עם העירום?
“זה דווקא היה הכי נון אישו, כי הייתה להם משימה הרבה יותר מורכבת. המהלך הרגשי של הדמויות הוא הרבה יותר עמוק מלעמוד בעירום”.

זה לא רק לעמוד בעירום, יש בסרט מלא סקס
“כן אבל זה לא סקס אמיתי. סצנת סקס לצלם זה דבר מאוד טכני. בסרט זה יוצא אינטימי אבל זה מאוד לא אינטימי כשאתה מצלם את זה. זה ממש העמדה ויש תאורה וזה, שום דבר זה לא כמו שהוא נראה. זה היה הדבר הכי פשוט בסרט הזה בסופו של דבר”.

היום יש בשביל זה גם מתאמת אינטימיות
“אני הייתי מתאמת אינטימיות באופן מסוים. מאוד שמרתי עליהם, תמיד שאלתי אם זה בסדר. בדקנו עד איזה מקומות להגיע. אני חושב ששחקן שמבין שסצנות הסקס כתובות כי יש להן סיבה, אז הוא יעשה את זה. אם זה סתם בשביל פרובוקציה אז לא. אני לא חושב שהסרט הזה הוא פרובוקטיבי דרך אגב. כי זה לא נעשה ממקום של פרובוקציה, זה מציג את המציאות. הרי אם אתה עושה סרט על Chemsex אז איך לא תראה את הסקס?”

אגב, תמיד מראים בסרטים נשים בעירום מלא וגברים לא
“נכון, וזה מה שאהבתי בסרט שלי. שדווקא הגברים בעירום והאישה לא”.

אבל לא רואים כאן עירום פרונטלי, ובשנים האחרונות תמיד מראים נשים בעירום פרונטלי
“נכון, אבל אני חושב שגם ככה הסרט מציג סצנות מאוד נועזות. אז כאילו, עכשיו להיכנס גם לאיברים היותר אינטימיים? לא הרגשתי צורך לעשות את זה. הסתכלתי על העירום פה יותר כפנטזיה, לא סתם בחרתי שני חתיכים. כי לשתי הדמויות האלה יש בעיית אינטימיות. והרבה פעמים כשיש לך בעיית אינטימיות ואתה מחפש פנטזיה ולא משהו אמיתי, אתה רוצה את המישהו המושלם. אז לא סתם שניהם מושלמים, וככה גם צילמנו את זה. הם כמו מין פסלים יווניים כאלה. אז הרגשתי שזה מספיק שאוגלבו מסתובב כל הזמן חשוף, ושצריך לשים לזה איזשהו גבול”.

באדיבות סרטי יונייטד קינג

ועופר ניסים עשה את הפסקול. כבוד. איך זה קרה?
“על הסט שמענו כל הזמן את המוזיקה של עופר ניסים. ואז אמרתי ‘רגע, למה לא לנסות לפנות אליו? אולי הוא יסכים כי הוא לא עשה אף פעם פסקול לסרט’. לקח שלושה חודשים עד שהוא התפנה. לעופר יש נשמה גדולה ורק מלדבר על הרעיון הרגשנו שאנחנו מתחברים. ואז נפגשנו והגעתי עם הראף קאט והייתי בטוח שנראה את זה על מסך גדול אבל הוא ראה את זה על המחשב וחשבתי שהלך עליי ועל מסך קטן זה לא יעבוד. ואני רואה שהוא זז כל הזמן ומגיב ונסער ממש, ואז הוא מסתכל עלי ואומר שזה יהיה כבוד גדול בשבילו לעשות פסקול לסרט הזה. ואני כמובן כל כך התרגשתי”

איך היתה העבודה איתו?
“כמו כפפה ליד. לא היו לי כמעט הערות, הוא הבין את העולם הזה וכל דבר שהוא הביא היה מדויק. יש כאן הרבה מהמוזיקה שלו אבל יש גם המון דברים שהוא כתב במיוחד ואנשים לא שמים לב, הוא ממש יצר את כל העולם הרגשי בסרט. זו מוזיקה שונה ממה שהוא כותב בדרך כלל. הוא הצליח ליצור מוזיקה שהיא עוד דמות נוספת בסרט, וזה מה שרציתי שיקרה. המוזיקה של עופרה היא חלק מהחיים של גיא, ואמרתי לעצמי ‘איזה מזל שעופרה הסכים להיות חלק מהסרט הזה'”.

הוא כתב כאן גם שיר מקורי
“כן, Like there’s no tomorrow. הוא פתח את המסיבה הראשונה שלו אחרי הקורונה עם השיר הזה, על רקע וידיאו ארט של קטעים מהסרט. הלכנו לשם כל הקאסט וראינו איך הוא פותח עם זה את המסיבה מול עשרות אלפי איש והייתי בשוק. הוא הביע את הערכתו לסרט על ידי הבחירה לפתוח את המסיבה שלו ככה. זה היה כל כך עוצמתי ומרגש”.

מתוך ‘כאילו אין מחר’, באדיבות סרטי יונייטד קינג | צילום: מתן רדין

אצל גייז ב-30% יותר מאצל סטרייטים

בוא נדבר רגע על העשייה הקולנועית שלך. אי אפשר להגיד שאתה יוצר גאה. חוץ מ”ירושלים גאה להציג” והסרט “זמן משפחה” שבין השאר הראה את הקושי של ההורים שלך כשיצאת מהארון, לא עשית שום סרט על הקהילה שאתה חלק ממנה, עד עכשיו
“אני חושב שבכל מה שעשיתי מצאתי את הקשר האישי שלי לסיפור. אז אני חושב שהומו לא הומו זה לא העניין. העניין הוא מה אתה רוצה לספר ומה החיבור האישי שלך לסיפור. אז אם זה סיפור להט”בי זה בסדר, אבל אם זה לא – אתה יודע, יש לי כל מיני רעיונות”.

ובכל זאת, עברו 15 שנה מ”ירושלים גאה להציג” עד “כאילו אין מחר”
“כשעשיתי את “ירושלים גאה להציג” מאוד חששתי ממה ההורים שלי יגידו. הגעתי ממשפחה מסורתית-דתית והייתי בארון עד גיל 35. עד אז הייתי כל כך מפוחד ומבוהל ועם שנאה עצמית כזאת גדולה שחיה בתוכי וכילתה בעצם את הגוף. אני חושב שאם היית מכיר אותי לפני גיל 35 והיית יודע שניצן שהיה בארון, עם כזאת שנאה עצמית וכזאת סגירות יעשה את הסרט הזה, לא היית מאמין”.

והסרט הנוכחי שלך נמכר להפצה עולמית ואתה עושה את מצעד השטיחים האדומים בפסטיבלים, עם סרט שיוצר סטרייט לא היה עושה. סוג של אומץ
“אני חושב שבסופו של דבר יש סיבה למה עברתי את מה שעברתי. באתי לעולם כדי לספר סיפורים, שאולי אני לא עברתי באופן ישיר אבל הם קרובים אלי והם חלק מהחיים שלי. ולכן אני עושה את זה, אני ממש מרגיש מחויבות. והסרט הזה הוא לא קומדיה רומנטית, זה סרט שמעורר שאלות, זה סרט שנותן מראה שלהרבה אנשים לא נעים לראות אותה. אנשים מתוך הקהילה שראו את הסרט ואנשים שעברו את החוויות האלה, ואנשים שיש להם חברים שמתו ממנת יתר של G, היה להם מאוד מאוד קשה לראות את זה ולהתמודד עם זה.

במפגשים אחרי ההקרנות היו רגעים שריגשו אותי עד דמעות. אנשים אמרו ‘נתת תמונה מדויקת’. ברמה שזה גרם להם להרים את היד ולעמוד ולהגיד ‘אני הייתי שם. הייתי מכור ואני שלוש שנים נקי ועם כל הקושי של זה אתה החזרת אותי אחורה’. ממש סיפרו את הסיפור, וזה היה הדבר הכי מרגש שיש. אז לבוא ולהגיד ‘למה להראות את זה? זה לא הזמן עכשיו, צריך ליצור תמונה ורודה'”.

מה? היו כאלה שאמרו את זה?
“בוודאי. לא רק אמרו, גם כתבו ‘איך יכול להיות שסרט כזה שמציג אותנו בצורה כזאת מוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה, הרי היום אנחנו כבר רופאים, ובצבא וזה’. סליחה, אנחנו תמיד היינו בצבא ותמיד היינו רופאים, גם אם היינו בארון. אז בואו נהיה בוגרים. בואו נסתכל על התמונה הכוללת, זה רק יעשה לנו טוב”.

אני לא מסוגל להבין את הטיעון שלהם. הרי סמים זאת בעיה קשה בקהילה שלנו
“נכון. הייתה גם כתבה בהארץ על זה. סמים נמצאים גם בחברה הסטרייטית וגם בקהילה הלהטבית. אבל מסתבר שאצל גייז זה קיים ב-30% יותר מאצל סטרייטים. למה? אם תקרא את המחקרים, זה נובע מתוך מקום של תחושת בדידות, אי שייכות, הרצון להיות חלק ולא להיות לבד, וזה גורם לאנשים לעשות דברים שהם לא בהכרח יבחרו לעשות אותם. וזה הדבר שצריך לדבר עליו”.

ויש עוד דברים שיותר מאפיינים את הקהילה שלנו. כמו להכניס אנשים זרים שאתה לא מכיר אליך הביתה ולמיטה שלך. זה משהו שאנחנו עושים הרבה יותר מסטרייטים
“נכון. הרי הטריגר לסרט הזה היה בכלל הפיגוע בברנוער. התסריט בהתחלה היה על בחור שהיה בפיגוע בברנוער ורואה את האיש בשחורים חוזר בעצם. שיניתי את זה בסוף, אבל זה מה שהניע אותי. כי אמרתי לעצמי שהרוצח הזה עדיין מסתובב חופשי במשך שנים. ויכול להיות שאתה או אני פתחנו לו את הדלת והיה לנו איתו סטוץ. זה היה הטריגר לסרט, בעיקר כשהמשטרה דיברה על זה שזה יכול להיות מישהו מתוך הקהילה”.

מתוך ‘כאילו אין מחר’, באדיבות סרטי יונייטד קינג | צילום: מתן רדין

המצבים האלה שאתה הולך לאיבוד

יש לך בטח אלף רעיונות אז איך הגעת לעשות סרט על Chemsex?
“ראיתי איך זה משפיע על אנשים. אתה יודע, כשאתה יוצא ממועדון ורואה אנשים מפרפרים מ-G ליד המאבטחים ואף אחד לא עוזר, או כשאתה רוקד ורואה פתאום לידך מישהו שמאבד את זה והחברים מנסים להוציא אותו מזה. או כאלה שמרגישים לא נוח אם הם לא עושים סמים. אנשים מגיעים לסיטואציות לא פשוטות. אם תסתכל היום על טינה למשל, הקריסטל מת’, שהדמות הראשית אצלי בסרט מתחילה לנסות ולרצות. זה סם שגורם להתמכרות קיצונית”.

אבל אם היית עושה את הסרט רק בגלל שראית מה זה עושה לאנשים אחרים הוא היה יוצא דידקטי. איך זה מתחבר לניצן גלעדי?
“הייתי מאוהב בבחור אוסטרלי וחלק מזה היה גם לצאת ולבלות ולעשות סמים וידעתי שאני לא יכול לעשות את זה. ראיתי איך זה השפיע על החברים מסביב והבנתי שיש כאן משהו שצריך לדבר עליו. ואם מדברים עליו אז מדברים עליו בצורה שלמה. זה לא סרט שאתה עושה עד האמצע. אי אפשר”.

ניצן פעם שלישית. עזוב אותי מאוסטרלי ועזוב אותי מחברים. מה היתה ההתנסות האישית שלך עם סמים שגרמה לך לעשות את הסרט הזה?
“אתה יודע מה? אני אספר לך. היתה לי התנסות חד פעמית עם הסם חגיגת. נתנו לי לנסות את זה. וזה באמת היה מתוך המקום של לרצות להיות חלק. אז ניסיתי, וחזרתי הביתה. וחטפתי טריפ שהלכתי בלופט שלי מימין לשמאל במשך ארבע שעות וניסיתי להרגיע את הלב כי חשבתי שאני הולך למות, ושכבתי על המיטה וכמעט בלעתי את הלשון. ומאותו רגע הייתי בחרדה כמעט שנה. זה השפיע עלי ממש קשה, ואמרתי – אין מצב שאני לא אספר את הסיפור הזה. זה לא סיפור אישי, זה סיפור שדרך החוויה הזאת נפתחה המודעות שלי לזה. זה נבע מתוך טראומה אישית קשה מאוד”.

לסיום, מה היית רוצה שהקהל ייקח מהסרט שלך?
“שזה דבר שצריך לדבר עליו. יש משהו בדבר הזה של להיות בתוך הסם שמתחיל באיזושהי הנאה, במשהו נורא טוב, ואז אתה נכנס להרבה דברים שמטלטלים אותך עד שאתה כבר לא יודע מי אתה ומה אתה ולא מודע למעשיך. הרי קורים מקרים כל כך קשים שאנשים מאבדים את זה, ומסכימים להיות עם אנשים וכבר לא יודעים אם הם רוצים סקס או לא רוצים סקס. אז אני לא יודע מה אפשר לעשות עם דבר כזה, אבל אני כן יודע שצריך לספר את הסיפור הזה כדי שאנשים יראו.

מישהו כתב לנו אחרי ההקרנה שהוא יצא מהארון לפני ארבעה חודשים והוא היה קרוב להיכנס לתוך העולם שמוצג בסרט וזה נתן לו תמונה לאן זה יכול להגיע, והוא הבין את זה דרך הסרט ושינינו לו את החיים. אז אם השפעתי אפילו על בנאדם אחד, היה שווה לעשות את הסרט הזה מבחינתי”.