לקראת מצעד הגאווה שיתקיים ביום חמישי ה-21.7 בירושלים, יצאה קבוצת הנשים “באנה” בקמפיין “נשים לשם שינוי”, בו השתתפו נשים קוויריות, לסביות, ביסקסואליות וטרנסג’נדריות, שהצטלמו ברחבי העיר ירושלים.
יוזמות הקמפיין התעקשו לשלב בין הנושא של המצעד הירושלמי “כאן כדי להשאר” לבין הנושא הארצי שנבחר ללוות את הארועים השונים, “נשים לשם שינוי”.
“קמפיין הנשים נולד מתוך הרצון לשלב בין שני נושאים. האחד הוא נושא הגאווה השנתי הירושלמי “כאן כדי להישאר”, אשר מתייחס לאתגרים הייחודיים עמם מתמודדת הקהילה הגאה בעיר. השני הוא נושא הגאווה השנתי הארצי “נשים לשם שינוי”, אשר מדגיש את מקומן של נשים כמובילות ופורצות דרך בקהילה הגאה בירושלים. הקמפיין מציג נשים מכלל הקשת הגאה, על רקע אתרים ירושלמיים בעלי משמעות עבורן. בחרנו להקדיש את הצילום הקבוצתי לשירה בנקי ז”ל, ולכן ערכנו אותו ברחוב קרן היסוד, סמוך להיכן שהתבצע הרצח במצעד בשנה שעברה”.
>> לצפייה בקמפיין המלא בפייסבוק
“אני אלה, פעילה חברתית טרנסית ופאנרומנטית. אני מרכזת את תחום הבריאות בארגון “מעברים” של הקהילה הטרנסית. תחילת הלימודים כאן בקמפוס עין כרם הייתה הצעד הראשון בדרך לחיים שלי כמו שהם היום. בתור סטודנטית לרפואה אני מרגישה שיש לי הזדמנות מדהימה להחזיר לקהילה שלי, על הבית שהיא מהווה עבורי מאז שהתחלתי לחיות מחוץ לארון. כבר יותר משנה שהקהילה הטרנסית והקהילה הבי, פאן ופולי הן הבית שלי והמשפחה שלי, ובתור מישהי עם מקום במערכת הרפואית, אני מנסה לעשות טוב בכל מקום שבו אני יכולה”
“שמי תהילה, ירושלמית. דתיה. גאה. עבורי ירושלים היא הבית. בכל פעם שאני חושבת אולי לעבור למקום אחר, אני מגיעה למסקנה שדווקא כאן לחיים שלי יש מקום להתרחש. הרחובות הקטמוניים מלווים אותי לכל מקום אליו אני הולכת – בשבת ובחול, בדרך לעבודה או לסידורים, בדרך חזרה מבית הכנסת, או בשוטטות של סתם”.
“אני מיטל, בת 30, לסבית, ירושלמית. עובדת בעבודה סיעודית. גדלתי בבית חרדי ויצאתי בשאלה, והגעתי ממאה שערים עד מצעד הגאווה. המצעד הירושלמי הראשון שלי היה בגיל 17 כשבסוף הרחוב הפגינו חרדים עם שלטים נגד המצעד, החזקתי בדגל גאווה ענק של הבית הפתוח עם עוד אנשים, ואז ראיתי את אבא שלי מפגין נגד המצעד. היה לי חשוב לומר לו שלום”
“אני בארון. ולנשים בארון אין פנים, ואין שם ולא גיל, ולא סיפור אישי. הסיפור שלנו הוא כללי- יש לנו סביבה, ומחיר שמרחף על הראש בכל רגע, מה אם יגלו. ירושלים היא שלנו, הרחובות המוארים, המקומות הציבוריים בהן אנו נטמעות כמעט בקלות, והסמטאות, הפינות החשוכות הן שלנו, עם רגעים מבוהלים של הקלה, של הכרה עצמית. בבתים שלנו, עם המשפחות שלנו, עם החברים שלנו, עם הקהילה שלנו- גם אנחנו גרות כאן, גם אנחנו להט”ב, גם אנחנו גאות, גם אנחנו כאן כדי להישאר”
הפקה: חן מטס, מגד גוזני, שירי דה-שליט. מפיקה נוספת בחרה שלא להזדהות מטעמי ארון.
צילום סטילס, וידאו ועריכה: מגד גוזני, מיכל בר, מיכל כהן, עופרית אסף