בשנה שעברה זו הייתה הפעם הראשונה שצעדתי בעיר הבירה שלי. לפני כן יצא לי לצעוד בערים שונות בארץ ובעולם, אבל משהו תמיד עצר בעדי מלצעוד בירושלים, עד שנה שעברה כשלא צעדתי לבד והייתי חלק מאיגי.
יש חוויות שאי אפשר לשכוח.
יש תחושות שנצרבות בזיכרון.
לעולם לא אשכח את רעש הסירנות,
אופנוע משטרתי חתך אותנו בדהרה, הסתכלנו זו על זו התבדחנו ואמרנו: “אולי יש פיגוע”, כי לא העלינו על דעתנו שזה יכול לקרות.
עוד אופנוע ואחריו א.נשי משטרה רצות.
אחריו נשמע האמבולנס שחצה את ההמון לשניים וקולות זעקה כמו “יש לו סכין”.
קודם לכן באותו יום הייתי במועדון הנוער של איגי, הלכתי לבדוק אם נשאר משהו להביא לפני שהאוטובוס יוצא.
נגררתי לשיחה של כמה דקות ולאחר מכן שאלתי “אתן יודעות מתי יוצא האוטובוס?”
“מה זאת אומרת? כבר יצא”
לא ידעתי מה לחשוב באותו רגע,התלבטתי המון אם ללכת או לא ללכת למצעד באותו יום. תהיתי לעצמי אולי זה סימן שעדיף שלא אלך.
“אנחנו יוצאות עם האוטו עוד עשר דקות, תבואי איתנו”
אולי זה סימן? חשבתי לעצמי..בכל מקרה נסעתי.
כל הדרך היו לי שאלות בראש. אם עשיתי את הדבר הנכון? המון חששות לגבי מה שיקרה שם, המון מה אם?
הגענו לשם באיחור של שעה וקצת, כל הגוש של איגי היה מקדימה, ניסינו לאתר את החולצות הבורדו, בהתחלה ברוגע, מצאתי כמה שותפות ולאחר מכן ברגע שהיה ברור שקורה משהו אני זוכרת את רן המנכ”ל רץ קדימה לחפש את כולן, אנחנו נשארנו מאחורה המומות.. לאט לאט התאספנו כולנו. ניסינו להבין מה קרה לנו הרגע, להתחבק, להישבר, לאסוף את עצמנו.
השאר כבר היסטוריה.
את הסוף המר אנחנו יודעות.
מותה של שירה, האבדן העצום הזה, גרם לי לחוות כאב מזווית אחרת, לא יכולתי שלא לכאוב את כאבן של בנות ובני הנוער שחוו את הטראומה הזאת מקרוב ואת הכאב שהאחריות על גורלה של ילדה בת שש עשרה הותירה בי.
יש משהו בתחושת אחריות שלא נותן לך הרבה מנוח, האחריות על החיים של שירה והאחריות על הלב השבור של כל כך הרבה בני ובנות נוער ובין כל אלה ניסיון לתת מקום לכאב שלך.
השנה הזו המשיכה להיות כואבת. האבדות שספגה הקהילה הלטהבפא”קית העולמית והישראלית היו מטלטלים.
השנה הזו הייתה קשה גם לישראל. שנה מלאת שנאה ופחד, כל כך הרבה א.נשים נרצחו השנה על היותםן כאלו או אחרות.
אם בשנה שעברה שקלתי אם ללכת למצעד או לא השנה אני אמורה, לפי ההיגיון הבריא, פשוט לא ללכת.
ללא ספק החששות שלי גדלו אך אין לי ספק שאני הולכת למצעד.
לא תנצחו אותנו בלהשליט אימה ושנאה, האהבה תנצח,היא כבר מנצחת.
אני מתכוונת לצעוד בראש מורם בעיר הבירה שלי, כן, גם בירושלים יש קוויריות והן לא הולכות לשום מקום, תתמודדו.
אני לא יכולה לקרוא לא.נשים לבוא לצעוד ולהתגבר על הפחדים שלהן, כי אני יודעת איך זה מרגיש אבל אני יכולה להגיד לכל מי שמסוגלת לבוא, שתבוא.
אני אהיה שם וגם גוש המחאה של איגי,בואו לצעוד איתנו ועם הנוער שקוראות לכן להתעורר.
