תל אביב, יא חביבי תל אביב?

מהרגע שעברתי לבאר שבע, כבר לפני יותר משמונה שנים, לא מפסיקים לשאול אותי כל החברים שהשארתי מאחור בתל אביב: “באר שבע? באמת? לא נורא קשה שם להיות להט”בית?”.

לא משנה כמה שנים יעברו, כמה פעמים השיחה הזאת תתנהל, או כמה פעמים הם יקפצו לבקר פה ויתאהבו בעיר ההורסת הזאת כל פעם מחדש, הרעיון שמישהי כמוני, קווירית נכה שמסתובבת דרך קבע עם שילוב של שפם וחצאיות מיני, יכולה להרגיש כאן בבית מפתיע אותן כל פעם מחדש.

לא צריך יותר מרבע שעה של שיחה עם הלהט”ב הממוצע, או שיטוט של יותר מ-5 דקות בוודג’בוק כדי לקבל את הרושם על פיו בירת גוש דן היא גם בירת הקהילה הגאה, שהעיר הלחה בישראל היא המקום היחידי בשבילנו, ושכל מי שנגזר עליה להיוולד או לחיות בפריפריה רק סופרת את הדקות עד לרגע שהלו”ז, חשבון הבנק או העצמאות מההורים יוכלו סוף סוף לאפשר לה לחזור למקומה הטבעי בגטו שבין האיילון לים.

 קורה פה משהו מדהים – בין אם מתוך סקרנות, פליאה, עצבים או סתם הומופוביה צרופה – אנשים פה מספיק לא-מנומסים כדי לפתוח את הפה ולהגיד משהו. וכשאנשים פותחים את הפה, אני יכולה לענות להם בחזרה

אבל האמת היא, כמו שאמרתי לכל אותם חברים שוב ושוב (ושוב), שלי באופן אישי הרבה יותר נעים לחיות כלהט”בית מהרגע שעזבתי את תל אביב. לא שיש לי משהו נגד העיר הזאת, וביליתי בה כמה מהשנים הטובות והמעצבות בחיי, אבל ככל שהתרחקתי ממנה הבנתי כמה העיר הזאת מוגבלת: זה נכון שבבאר שבע אני מקבלת לא פחות הערות ומבטים ממה שקיבלתי במרכז, ויש מצב שאפילו יותר, אבל פה קורה משהו מדהים – בין אם מתוך סקרנות, פליאה, עצבים או סתם הומופוביה צרופה – אנשים פה מספיק לא-מנומסים כדי לפתוח את הפה ולהגיד משהו.

וכשאנשים פותחים את הפה, אני יכולה לענות להם בחזרה.

וכשאני עונה להם בחזרה, בין אם בנימוס או בקללה ציורית לא פחות, אני מייצרת דיאלוג שאני לא מרגישה שנוצר בכל השנים שגרתי בעיר המקבלת והליברלית במזרח התיכון: אנשים מגיבים, אנשים משתנים, ובעיקר, אנשים מבינים שאני, ואנחנו, לא הולכות לשום מקום, אז הם לומדים להסתדר.

השכנה שהתחילה בלקרוא לי קוקסינל ביום שעברתי לרחוב שלה ובסוף הייתה באה לשבת אצלי לקפה, הילדים שהתחילו מלקרוא לי “יא הומו” כל פעם שאני עוברת לידם והיום לא מפסיקים לנפח לי את הראש בשבע מאות שאלות על איך אני נראית ולמה.

אז אני לא אומרת שהכל ורוד, ולא חסרים מקרים שבהם הפריפריה יכולה להיות מקום קשה לכל מי שלא מתאים לנורמות ההטרוסקסואליות, ובכלל. אבל זה נכון גם לגבי תל אביב, וירושלים וניו יורק וברלין. ובאר שבע, או אשדוד, או חצרים, או פרדס חנה, הם לא פחות הבית שלנו. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני, באופן אישי, מסרבת להיחנק בתוך הגטו שיועד לנו, שאפוף בפוליטיקלי קורקט ובנימוס מפלסטיק.

הכותבת היא טל(י) ווזנר-שלום-נבו, היא ממארגנות מצעד הגאווה בבאר שבע, שיצעד ביום חמישי, ה-14.7, בשעה 18:00 מחניון ויטמן שבעיר העתיקה.