בספר השירה החדש "עיניו הירוקות" מאת המשוררת הצעירה, נעם רקובר, נפרש בפני הקורא עולם פנימי סוער ומטלטל, הנכתב מתוך התמודדות יומיומית עם מצבי נפש מורכבים, חרדות עמוקות ופגיעות עצמיות — ובה בעת, גם מתוך געגוע עיקש לתקווה, חום ואור.
בריאיון כן ורגיש היא משתפת כיצד הכתיבה מאפשרת לה להיות מי שהיא בלי להסביר, למה רגישות היא כוח, ואיך הספר מבקש להיות מרחב בטוח לאחרים.
כמי שחיה בגוף ובזהות שלא תמיד נכנסים לתבניות, האם את מרגישה שהשירה שלך מאפשרת לך לנוע בחופשיות בין מי שאת בלי להסביר, בלי להתנצל?
"כן. השירה היא המקום היחיד שבו אני לא חייבת להיות מובנת כדי להיות קיימת. אני לא צריכה למסגר את עצמי, לא לבחור הגדרה אחת, ולא לענות על ציפיות. בתוך השיר אני יכולה להיות סתירה, שינוי, שאלה פתוחה וזה מספיק. הכתיבה מאפשרת לי לנוע בין מי שאני ברגעים שונים, בלי צורך להצדיק את זה. יש בזה חופש עמוק".
ציור עטיפה: נעם רקובר. גרפיקה: אביטל דיגיטלי
בין השורות של עיניו הירוקות יש הרבה עדינות לצד כאב גדול. איך את שומרת לעצמך מרחב רך בתוך כתיבה כל-כך חשופה?
"אני לא כותבת נגד עצמי אלא מתוך עצמי. גם כשהכאב גדול, אני משתדלת להקשיב לו בעדינות. המרחב הרך נשמר דרך הקשבה לגוף, דרך עצירות, דרך הידיעה שאני לא חייבת לחשוף הכול בבת אחת. יש דברים שנשארים בין השורות והמרווח הזה הוא מה שמגן עליי".
הספר שלך מרגיש כמו מקום בטוח שנבנה ממילים. האם הכתיבה הייתה עבורך דרך לייצר בית — במיוחד כמי שגדלה בתחושת זרות או חוסר שייכות?
"הכתיבה הייתה דרך לבנות לעצמי בית גם כשלא תמיד הרגשתי שיש לי אחד. גדלתי עם תחושת זרות, והמילים הפכו לקירות, לחלונות, למקום שאפשר לנשום בו. הספר הוא ניסיון להגיד: גם אם אין לי מקום מוכן בעולם אני יכולה ליצור אחד. ולפעמים אחרים נכנסים אליו ומגלים שהם לא לבד".
יש משהו מאוד קווירי בעצם ההסכמה להיות פגיעה בעולם שדורש חוזק. את מרגישה שהרגישות שלך היא גם כוח?
"יש משהו מאוד קווירי בלבחור רגישות בעולם שמקדש שרידות. לקח לי זמן להבין שפגיעות היא לא חולשה אלא צורה אחרת של אומץ. להסכים להרגיש, להסכים להיראות, גם כשזה מסוכן זה כוח. הרגישות שלי מחברת אותי לעצמי ולאנשים אחרים, והיא מאפשרת אמת".
אם היית יכולה ללחוש משהו לנער או נערה קווירים שמתמודדים עם סערה דומה לשלך, מה היית רוצה שהם ימצאו בין דפי הספר?
"הייתי רוצה שהם ימצאו בין הדפים יד מושטת. לא פתרון, לא הבטחה שהכול יסתדר אלא מישהו שאומר: אני רואה אותך, הייתי שם, ואת לא מקולקלת. יש עתיד שבו הכאב לא מגדיר אותך, גם אם הוא חלק מהדרך. ויש מקום לאהבה, גם אם עכשיו קשה לדמיין אותו".
