דנה ג. פלג, מחלוצת הכתיבה הלסביסית בישראל, הגתה בעבר שם אייקוני לספר השני שלה, קובץ הסיפורים הקצרים "אשתתי".
זהו שם נהדר ותשובה מעולה לשאלה המטרחנת "אז רגע, איך אומרים את זה? אישתך? אישתה?" שעולה כשאני מספרת שאני נשואה לאישה. לכן אחת השאלות שסיקרנו אותי לשאול את דנה כשהתיישבנו לשיחה על הספר החדש שלה, יד ענקות, הייתה כמובן, מה מקור השם. ומזל.
"האמת שבהתחלה היה שם אחר", היא מסבירה, "רציתי לקרוא לו 'עכשיו ביחד' כי חשבתי על הספר כמו על התחברות, אבל החלטנו שהוא לא מתאים. ואז אני ולילך גליל העורכת שלי שברנו את הראש על שם אחר, ואז חשבתי פתאום שגם היא (אורית, גיבורת הספר-י"ע) מצטטת את רחל וגם היא מדברת לא פעם על יד הענקות הזו שמכוונת אותה, והשם התאים לנו בדיוק."
הייתי נבוכה לרגע שאני לא זוכרת שיר של רחל שהיא מדברת בו על יד ענקות, אבל מזל שניקיתי את המבוכה ושאלתי לאיזה שיר היא מתכוונת.
דנה בלי להתבלבל ציטטה לי בעל פה את מלוא השיר, ברגע שהיה אולי הכי מקסים בשיחה הנעימה שלנו:
"רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה,
גם משאי עמסתי כמוה-
רב וכבד מכתפי הדלה.
גם את דרכי כדרכה אל צמרת
דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל
את כל אורחותי הלעיז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים,
למה קראתם לי חופי הפלא,
מדוע כזבתם- אורות רחוקים?
"רחל אמנם מדברת על יד ענקים זדונה, אבל בספר שלי זו יד ענקות, היא לא זדונית. אני ראיתי אותה כיד שלא רק שלא מסיטה את אורית מחופי הפלא, אלא לוקחת אותה למקומות מופלאים ושומרת עליה, שלא תיפול."
לאורית, גיבורת הספר, יש דווקא לא מעט סיבות לכעוס על יד הענקות הזו שהיא בוחרת לחבק: יד ענקות נפתח בחדר הלידה, בפנטזיה של אורית – ישראלית שעברה יחד עם זוגתה לקליפורניה, ומדברת בראש שלה, בעודה יולדת, עם הילי – חברה ואהובה ישנה שיצאה מחייה או בשפה לסבית עממית (שפחות תמצאו בספר הכתוב בשפתה השירית והפואטית של פלג מתוך נקודת מבטה של אורית) הקראש הלא ממומש, ההתאהבות המיתולוגית ששרטה אותה, ומה שקורה כשבין שתי חברות מפציעה ופוצעת אהבה שלשני הצדדים קשה להודות בה-שיברון לב.
הספר הוא מסע לאיחוי הלב והגוף השבור של אורית אחרי הלידה. מול תחושת הזרות במדינה חדשה, הגעגועים – אבל גם חוסר הסבלנות כלפי מי שהשאירה מאחור, מערכת היחסים המתקהה עם בת הזוג שלה, אורית ממשיכה לשוחח בדמיונותיה עם אותה בחורה, מנסה להבין מה בדיוק קרה ביניהן אז.
דנה ג. פלג, ילידת 1969, היא סופרת, משוררת, מתרגמת, עיתונאית ועורכת ישראלית-אמריקאית. במשך עשור כתבה את הטור הראשון בישראל שעסק בנשים לסביות וביסקסואליות במגזין "את". קובץ סיפוריה "תאנים, אהובתי" (2000) הוא בין הספרים הראשונים בארץ שנכתבו בנושא זה. כמתרגמת ספרותית, זכתה בעיטור אנדרסן לשנת 2018 על תרגומה לספר "אנה ואיש הסנונית" מאת גבריאל סביט. "יד ענקות" (קתרזיס, 2024) הוא רומן הביכורים שלה.
אז איך זה לכתוב רומן ראשון אחרי יותר משלושה עשורים של עשייה ספרותית?
"נהדר. במשך שנים כתבתי בעיקר סיפורים קצרים. לאט לאט הסיפורים התארכו. את הסיפור של אורית כתבתי בהתחלה מתוך החוויה האישית שלי אחרי הלידה, אבל אז הסיפור המשיך והמריא אל מחוזות הדמיון. כל הזמן הרגשתי שיש לי עוד חקירה לעשות בסיפור, אז המשכתי לכתוב אותו, ובסוף הבנתי שזה צריך להיות ספר".
כשקראתי לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, עד כמה הספר מבוסס על חייך? יש לא מעט קווי דמיון בינך לבין אורית.
"קווי דמיון תמיד יש, אבל הכתיבה תמיד מתרחקת מהמציאות, ואין דמות בספר שמבוססת על אדם ספציפי, גם כשיש קווי דמיון- הדמויות שלי מורכבות משילובים של אנשים, והשילוב, סביב מהות, מייצר משהו חדש. זה לא רומן מפתח, כלומר- זה לא רומן שנכתב על סיפור ספציפי בחיי.
המקום שבו הסיפור שואב מהמציאות הוא חווית הלידה וההחלמה שלי. זה כן. ככה גם הספר נולד בעצם וזו הייתה התקופה שהוא נולד בה. אבל לא הייתה לי בחיים "הילי", כלומר- כן הייתה לי חברה שהייתי מאוהבת בה, אבל במציאות מה שקרה זה שבאיזשהו שלב יצאתי מהארון וסיפרתי לה, והיא אמרה שהיא לא, וככה המשכנו בחיינו- ואנחנו חברות עד היום, זו לא הילי שבספר."
אוקיי, שמחה שהעלת אותה- בואי נדבר על הילי. היא מרגישה לי כמו קלאסיקה של אהבה בין נשים- במובן של כמעט אובססיביות, ההפיכה של אישה אחרת לפנטזיה-כאילו, היא כבר לא באמת הבחורה שאורית הכירה, הילי כבר הפכה להיות יצירת הדמיון שלה-ואורית מודה בזה. בכל זאת היא לא מסוגלת להניח לתעלומה- מה קרה ביניהן?
דנה מחייכת.
"אני לא רוצה לעשות ספויילרים, אבל באמת השאלה של מה קרה עם הילי לא הייתה פתורה גם לי בהתחלה כשהשלמתי את כתב היד הראשון של הספר. אני זוכרת שהגשתי אותו ללילך העורכת, והיא קראה עד האמצע ושאלה אותי- רגע, את יודעת אבל מה קרה ביניהן? וכשעניתי שלא היא החזירה לי את העותק ואמרה לי- אוקיי, את צריכה לגלות מה קרה ביניהן, ולכתוב מחדש. וכך היה. אני עצמי לא ידעתי מה קורה ביניהן, וכדי לגלות את זה הייתי צריכה להמשיך לכתוב ולכתוב, עד שזה עלה."
המוטיב של גילוי כריפוי הוא מוטיב חוזר בספר.
"נכון. בתחילת הספר בלידה אורית לחלוטין לא מודעת לעצמה ולרגשות שלה, היא רוצה להדחיק אותם-אבל הם בכל זאת מפריעים לה. ברגע שהיא פותחת את זה, שזו בעצם הפתיחה של הספר, היא מתחילה להבין יותר ויותר את החיים שלה, ואז גם מתגלות לה היכולות שלה והריפוי מגיע מתוך זה שהיא מסוגלת להסתכל לעצמה בעיניים."
כמו ביציאה מהארון?
"זה אפילו יותר מיציאה מהארון, היציאה מהארון קרתה כבר באיזשהו שלב מוקדם יותר בחיים של אורית, אבל גם אחריה היא הדחיקה המון דברים אחרים. ולא הייתה מודעת אליהם, וברגע שהיא מוכנה להסתכל על זה היא מסוגלת להכיר ולגלות מה באמת קרה לה ולהילי. מסע הגילוי הוא גם קשה- גם בספר יש רגעים שהיא אומרת "אוקיי, יותר מזה אני לא מסוגלת" אבל כן יש קשר ברור בין הסיפור לריפוי- עצם ההבנה של מה שהיה מזינה את היכולת לקום ולהמשיך ואת האומץ שלה אפילו לרפא בסופו של דבר אחרות."
אפרופו סיפורים, רציתי לשאול אותך על ספרות ישראלית שהשפיעה עלייך. האמת שהספר שלך הזכיר לי מאוד את מיכאל שלי.
דנה מוחמאת.
"ואוו, לא חשבתי על זה אבל הרומן שקראתי הכי הרבה פעמים, וחזרתי אליו שוב ושוב בחיים כולל בקליפורניה, הוא מיכאל שלי. למדתי אותו בתיכון ומאז כל הזמן חזרתי אליו.
אני באמת מאוד אוהבת את עמוס עוז, למרות שאני מרגישה שזו קצת קלישאה לומר את זה כי הוא סופר ישראלי כל כך מוכר, אבל הוא באמת סופר גדול. תחת אותה קטגוריה גם דויד גרוסמן, למדתי המון מלקרוא אותם, התחלתי לקרוא אותם בתור נערה ואני ממשיכה לקרוא אותם עד היום. אני זוכרת את חיוך הגדי של גרוסמן שמאוד השפיע עלי, ואז הזמן הצהוב שקראתי כשהייתי בתיכון ומאוד עיצב את הדעות הפוליטיות שלי. עוד סופרות ישראליות שליוו אותי הן יהודית קציר וסביון ליברכט, ובתחום השירה התחלתי לקרוא את יונה וולך, גם כן בתיכון. אני קוראת המון ואני חושבת שיש סופרות מדהימות. אני משתתפת כאן בקבוצת קריאה קטנה בסנטה קרוז, וחוג יותר גדול בעמק הסיליקון, וכל ספר שאני קוראת כמעט משפיע עלי."
ההשוואה למיכאל שלי דווקא הייתה עבורי מתבקשת: ספר שמסופר מנקודת מבטה של אישה שנשארת לבד בבית, נכנסת עמוק מאוד לעולם הפנימי של עצמה. יש כאן גם עניין נפיץ, חשוב ולא מדובר מספיק לגבי מערכות יחסים בין נשים: אורית מגלמת במובן מסויים בספר את "האישה הקטנה" ודבי אישתה די מתעלמת מהמצוקה שאורית חווה.
"כן. זה דברים שקורים- למרות שמדובר בשתי נשים-ששתיהן בחרו לחיות עם נשים ומחוץ להטרונורמה, עדיין כי אנחנו בכל זאת חלק מהחברה וקשה מאוד לפעמים לא להעתיק דינמיקות שאנחנו רואות ושלמדנו בבית. גם דבי בספר נמצאת במצוקה- כי היא לא בהכרח רוצה להיות ה"אבא", וגם לה חסר הבית. גם אני ואישתי חווינו איזשהו משבר בתקופה שהבן שלנו נולד על הרקע הזה, והיו לנו דיונים שלמים על הנושא הזה כי שתינו הבנו את המורכבות שלו, ורצינו לצאת מזה כמה שיותר מהר."
איזה טיפ היית נותנת לנשים שנמצאות בסיטואציה דומה?
"תבדקו מה הצרכים והרצונות שלכם. תלכו לטיפול, אבל אם אין כסף לטיפול-ממש תשבו ותראו מה הצרכים והרצונות אחת של השניה, ואיך אתן יכולות לממש אותן. לא להעתיק דפוסים על אוטומט- לשאול מה באמת מזין אותנו, מה יעשה לנו טוב. מערכות יחסים צריכות לתמוך בהתפתחות האישית. אני מאוד מאמינה בתקשורת מקרבת- צריך למצוא את המקום שהצרכים של כולם מוצאים ביטוי."
