צילום: מעיין קאופמן
“כלוב הציפורים” (שתורגם לעברית כ”כלוב העליזים”) עלה כמחזה בצרפת ב-1976 ועובד ב-1978 לסרט צרפתי. ב-1983 הוא עלה כמחזמר בברודוויי, שכתב הארווי פיירסטיין (“קינקי בוטס”, “סיפור אהבה בשלושה פרקים”) והלחין ג’רי הרמן (“הלו, דולי!”). הוא רץ שם יותר מארבע שנים וזכה בשישה פרסי טוני. בהמשך הוא עלה גם בווסט אנד, וכל כמה שנים הוא זוכה לחידוש בברודוויי וזוכה בעוד כמה פרסי טוני. בקיצור – הצלחה גדולה.
בהתחשב בכך שהמחזה עלה בתיאטרון באר שבע ב-2018 והוא עדיין רץ, ויש כבר תאריכים ל-2020, אפשר בהחלט לומר שהוא מצליח גם בישראל. לא כל הצגה ממשיכה בארצנו לעונה שנייה (ואוטוטו שלישית). כי הקהל בארץ (המצומצם מאוד בהשוואה לחו”ל) מצביע ברגליים, אז מה שהוא לא אוהב יורד מהר.
את ההצגה הצרפתית לא ראיתי (כי הייתי קטן), את הסרט הצרפתי ראיתי בטלוויזיה, את הסרט האמריקאי הנפלא כמובן שראיתי, ואת המחזמר בברודווי ברור שגם. אז כך שיש לי למה להשוות.
המחזה מתרחש בשנות ה-70. ז’ורז’ הוא מנהל מועדון דראג מצליח בשם כלוב הציפורים, ובן זוגו מישל הוא מלכת דראג ותיקה שמככבת במועדון. השניים חיים באושר עשרים ושלוש שנה בבית צבעוני בסן טרופז. ערב אחד מגיע בנו של ז’ורז’ ומודיע להם שהוא רוצה להתחתן עם בתו של פוליטיקאי. ואם לא די בכך, הפוליטיקאי ואשתו האולטרה-שמרניים עומדים להגיע לביקור כדי לפגוש את הוריו הגייז. הבן מבקש מהוריו להעמיד פנים שהם סטרייטים רק לערב אחד. אבל שום דבר לא הולך לפי התוכנית. אני לא אספיילר לכם את ההמשך, רק אגיד שמכאן מתפתחת קומדיית מצבים קלאסית.
צילום: מעיין קאופמן
לאורך כל ההצגה שאלתי את עצמי אם המחזה הזה עדיין רלבנטי. כי בכל זאת, העלילה מתרחשת בשנות ה-70.
והחלטתי שכן. הוא עדיין רלבנטי. וכי למה? בואו נראה. הומואים מוקצנים ודרמטיים אתם מכירים? מכירים (ואם לא אז תקפצו אלי לקפה). הומואים שמנסים “לעבור כסטרייטים” אתם מכירים? מכירים (ואל תנסו את זה בבית אגב, כי זה לא ממש עובד לאורך זמן). דראגיסטיות רעות שרבות ביניהן מי הדיווה, מי תשיר יותר נאמברים ומי תפתח את הערב, אתם מכירים? ברור שמכירים.
ואנשים שמרנים וחשוכים אתם מכירים? לצערי כן. מכירים. כי מדינת תל אביב היא לא מדינת ישראל. ויש בישראל מגזרים שלמים, ערים שלמות ואזורים שלמים, בהם עדיין לא מקבלים אותנו ורואים בנו חריגים. אנחנו לא שווי זכויות כאן ועל כל דבר אנחנו נאלצים להיאבק. וגם בעולם – בהולנד ה”ליברלית” יש בשנים האחרונות יותר ויותר מקרים של Gay bashing, וגם בצרפת. ורוסיה בכלל הולכת אחורה, ובארה”ב מפוצצים מדי פעם איזה מועדון גייז כזה או אחר. כי כל העולם הולך ימינה (וגם ישראל). וממש לא לכיוון הליברלי. אמנם משנות ה-70 ועד היום התקדמנו קצת, אבל די בזחילה. אז גם כל העניין הזה של שמרנות מול הזכות להיות חופשי בארצנו (ובעולם כולו) עדיין רלבנטי.
אז רלבנטיות יש ויש. ומה שעוד אהבתי בהצגה הזאת הוא שלא צחקו עלינו. ראיתי כמה וכמה הצגות בארץ בהן הגחיכו את דמותו של ההומו רק כדי שהקהל יתגלגל מצחוק. ופייר, נעלבתי. כי הקהל לא צחק איתי – הוא צחק עליי. ובין שני אלה עובר גבול דק מאוד. ו”כלוב העליזים” של תיאטרון באר שבע לא עובר את הגבול הזה. כי הבמאי רפי ניב גיי (וגאה!) בעצמו אז הנושא קרוב לליבו. והוא השכיל למקם את ההצגה הזאת בצידו החיובי של הגבול. אז צחקתי בכיף ולא נעלבתי לרגע. המון תודה לך רפי!
בכלל, רפי ניב הוא במאי מחונן. גם כשהוא מביים בבתי ספר למשחק וגם כשהוא מביים בתיאטרון הרפרטוארי, הוא תמיד קולע בול בפוני. אז לא פלא שהוא נבחר לביים את הפקת הענק “בילבי” שתעלה בחנוכה. ב”כלוב העליזים” הוא מוכיח שלא צריך במות עולות, יורדות ומסתובבות כדי לייצר אווירה מתאימה לסיטואציה. יש כאן החלפות מהירות של תפאורה, ואת ההחלפות הארוכות יותר הוא פתר על ידי סגירת מסך או קטע דראג מהנה. רעיון פשוט וחביב.
צילום: מעיין קאופמן
והשחקנים? מצוינים. אמיר קריאף נפלא כגיי המוחצן, הקאמפי והאובר-דרמטי. כאמור – זה תפקיד שבקלות אפשר היה להגזים בו יתר על המידה כדי להוציא בכוח צחוקים מהקהל. אבל קריאף משרטט במדויק את הדמות ולא נופל למקומות האלה. מולי שולמן מקסים כבעלו ה”גברי” יותר, שמנסה להחליש קצת את כל הדרמטיות הזו, ללא הצלחה כמובן. שניהם נכנסים כאן לנעליים הענקיות של נתן ליין ורובין ויליאמס. זה לא פשוט בכלל, והם צולחים זאת בהצלחה.
שירי גולן נהדרת בכל תפקיד ובכל הצגה בה ראיתי אותה. ויונתן צ’רצ’י הוא יונתן צ’רצ’י. שניהם שחקנים ותיקים ומנוסים, שמגלמים כאן במקצוענות את הוריה השמרנים של הכלה המיועדת. איתמר אליהו (חתיך אש!) רק יצא מהסטודיו של יורם לוינשטיין וכבר נשלף לתפקיד הבן. תמר מלאכי, הלוא היא כלתו המיועדת, בעיקר שותקת (אבל מה לעשות – זה התפקיד). בסרט זו היתה קליסטה פלוקהארט. שם היא שתקה אבל ב”אלי מקביל” היא לא סתמה את הפה. אדוה עדני, קומיקאית מיומנת, מצחיקה כתמיד בתפקיד האמא הביולוגית שמגיחה לה משום מקום. אליאור אלי אמסלם מצחיק מאוד בתור המשרת (אה סליחה, מנהל משק הבית) הצבעוני של בני הזוג. בסרט גילם אותו האנק עזריה. עוד שחקן ענק שגם את נעליו לא פשוט למלא.
צילום: מעיין קאופמן
ורון ביטרמן – הדובדבן (או שמא הדובדבנית) שבקצפת. הוא מגלם דראגיסטית תככנית ומלשנית, ונותן פה שואו בתלבושות נוצצות (מעשה ידיה של יהודית אהרון). הקרדיט מגיע גם לאסף פרן, שהדריך אותו איך לעשות דראג ואחראי גם על האיפור המהוקצע.
קצת התבאסתי שלא היה כאן את השיר המפורסם “I am what I am”, שאמנם לא קיים בהצגה הצרפתית המקורית, אך הוא היה נאמבר הסיום במחזמר בברודווי. השיר הפך בזמנו להמנון הקהילה הגאה ולנאמבר דראג קלאסי, אז בעיניי היה שווה לשלב אותו בכל זאת ולסטות קצת מהמקור הצרפתי. כי מילותיו ממחישות במדויק את המסר שהמחזה הזה רוצה להעביר. מסר שגם הוא עדיין רלבנטי.
בנאמבר האחרון בו כל השחקנים רוקדים בדראג הם נשארו על הבמה ולא ירדו אל הקהל. בעיניי זה חבל, אבל היי – זוהי בחירת הבמאי, ועם הבמאי הזה קטונתי מלהתווכח.
ראיתי בקהל גייז, סטרייטים, צעירים ומבוגרים. ההצגה הקרובה במוצ”ש בתאטרון חולון, ובהמשך מסתובבת ברחבי הארץ אז חפשו אותה באזור מגוריכם וקחו את אבא, אמא, סבא וסבתא לשעה וחצי של כיף.
