“לא תהיה מוכן לעמוד בסטראוטיפ הנדרש? לא תקבל עבודה”

לאחרונה דיברתי עם חבר והוא הסביר לי שגם ׳אדם עובד׳ זאת זהות, למרות שלא נהוג לחשוב על זה ככה. לקח לי כמה דקות להתאושש מהמחשבה והבנתי כמה הוא צודק.

מעולם לא עצרתי וחשבתי על עצמי כ׳אדם עובד׳. כשנדרשתי להצהיר על מגוון הזהויות שלי, מעולם לא אמרתי ׳אדם עובד׳, למרות שאני אכן כזה כבר כמעט עשור. מעבר לזה שהרבה מאוד ממה שאני עושה קשור ל׳עבודה׳ ולצרכים שלי מ׳עבודה׳, כלומר לכסף שאני יכול להפיק ממנה שיאפשר לי לחיות.

אני מניח שידוע לרובנו שמקום העבודה הוא סטטוס חברתי בפני עצמו, ולעיתים לא חשוב כמה כסף באמת מופק שם, למרות שבדרך כלל הדברים קשורים אחד בשני. במילים אחרות, יעריכו אותי יותר אם ידעו שאני עובד במקום ׳מוצלח׳, ויהיה לי יותר קל לספר ששם אני מקדיש הרבה מאוד שעות מהזמן שלי. לעומת זאת, לא ממש יתלהבו ממני אם אספר להם שאני עובד במקום ׳פחות מוצלח׳ ואף יכול להיות שאתבייש לספר מה אני עושה. בדיוק כמו  הבדיחה על החייל שכששואלים אותו מה הוא עושה בצבא, והוא עונה ׳חיל הים׳. ואם ממשיכים לתשאל אותו הוא משיב ב׳אפסנאי בחיל הים׳. מבינים?

המקומות שפתוחים לשונות מגדרית מצומצמים, ולכן אם כבר התקבלתי לשם אני נמצא בתלות גבוהה במקום העבודה שכן אין לי יותר מדי אפשרויות אחרות. מצב שכזה חושף אותי להתנהגויות שאולי לא הייתי מוכן לקבל לו היה לאן ללכת. השכר שלי עלול להיות משמעותית נמוך מא.נשים אחרים רק בגלל המגדר שבחרתי (או גדלתי לתוכו)

אז מצד אחד אנחנו בחברה הישראלית מחויבים לעבוד, ומנגד הבחירה שלנו בסוג העבודה מניבה סטטוס חברתי שונה. רצון מול כפייה. כאשר לפעמים לא ברור בכלל מה ההבדל בין השניים. במקביל לזה ישנה הנקודה הקריטית – לא כל מקומות העבודה ייתנו לך להגיע אליהם. לרוב אתה מחויב בסטטוס חברתי ספציפי כדי לקבל את האפשרות בכלל לעבוד. כלומר אם לא תתיישר לפי סטנדרט אתני, מגדרי והשכלתי מתאים, בכלל לא בטוח שיש לך סיכוי להצטרף למקום העבודה שאמור לענות לצרכים שלך. מה שנקרא, לא הכל תלוי בכמה ׳תעבוד קשה׳.

אם נתמקד בנושא המגדרי, אולי נוכל להתחיל להבין חלק מהאתגרים שעומדים מול אלו שבוחרים ובוחרות להיראות ולחיות אחרת מהסטריאוטיפ המקובל למגדר שלהםן. הרבה מאוד מקומות עבודה לא יחלמו לראיין אותך על בסיס השוני הזה. השילוב בין האלמנטים המגדריים לא ייחשב ייצוגי עבורם. כאן נשאלת השאלה האם לוותר על נראות מסוימת כדי להתקבל לעבודה? מה זה אומר עלי? האם אני לא מספיק נאמן לעצמי כשאני נמעך חזרה ל׳מוטב׳? האם יש לי ברירה? האם הכסף שווה את זה בכלל? והכי חשוב שיש מי שבכלל לא יכולים ‘לשנות׳, זה פשוט נמצא עליהם, כמו תווית, ולאלה בכלל לא תינתן האופציה לבחירה כי אף אחד לא ייתן בהםן מבט שני.

המקומות שפתוחים לשונות מגדרית מצומצמים, ולכן אם כבר התקבלתי לשם אני נמצא בתלות גבוהה במקום העבודה שכן אין לי יותר מדי אפשרויות אחרות. מצב שכזה חושף אותי להתנהגויות שאולי לא הייתי מוכן לקבל לו היה לאן ללכת. השכר שלי עלול להיות משמעותית נמוך מא.נשים אחרים רק בגלל המגדר שבחרתי (או גדלתי לתוכו). יחד עם זאת תלות במקום העבודה הוא כעין ואפס לעומת הבטלה. כשאתה מובטל ואין לך כסף איך תתקיים? איך תשלם שכר דירה? איך תשלם לאוניברסיטה? איך תחיה? אם בלי כסף אין לך איך לחיות אז מן הסתם בלי עבודה אתה לא יכול לחיות. זאת נקודה קריטית שכן היא מאפשרת שליטה וכוח על א.נשים שלרוב הם חסרי הגנה. בצורה גורפת אפשר להצהיר: ׳לא תהיה מוכן לעמוד בסטראוטיפ הנדרש? לא תקבל עבודה, לא יהיה לך כסף, לא תחיה׳.

לעיתים אני מוצא את עצמי ׳מובטל׳, האם זה תמיד בגלל ׳מגדר׳? אין לי דרך לדעת. אבל אני נמצא מספיק זמן בתחום ׳הביניים׳ של המגדר כדי לחוות מספיק התנגדויות על הבסיס הזה. הלחץ ל׳עבודה׳ הוא מוחשי ואיתו מגיע הלחץ על ה׳נראות׳ שגורר רצון להתנהגות ׳נורמטיבית׳. ורק כשאני חוזר לעבוד אני מבין כמה לחץ חוסר העבודה מעמיס לחייך. לעיתים אפילו לא משנה כמה לחוץ היית במהלך העבודה עצמה, כשאתה נטול עבודה, אתה בדרך כלל לחוץ יותר. במציאות שבה כמעט כולם נדרשים לעבוד בשביל להתקיים, כיצד הבחירות שלנו מתעוותות כדי להתקיים? ותמיד נידרש לשלם מחיר, לעיתים כספי ולעיתים חברתי, על הרצון שלנו למגדר ולתפקידי מגדר אחרים.