צילום: שירלי קובלסקי
במסגרת עיסוקי במערכת החינוך אני עובדת בבית ספר ביאליק רוגוזין בתל אביב. בכל שנה מציינים אצלנו בבית הספר את יום הזכרון לרבין ביום חוויתי, המוקדש כולו לערכי דמוקרטיה, זכויות אדם וקבלת השונה.
אבל הרי במערכת החינוך כולה מציינים את היום הזה, ובבתי ספר רבים מתקיימות פעילויות הקשורות בדמקורטיה, בשינוי השיח האלים ועוד. אז מה המיוחד?
הדבר המיוחד כאן הוא הרחבת הנושא להתבוננות כללית ומעמיקה על זכויות אדם וקבלת השונה. התלמידים נחשפים ביום זה למגוון סוגיות העוסקות באפליה על רקע גזע, מוצא, מין, ונטייה מינית וזהות מגדרית שונה. וכך מקפידים כל שנה להתייחס במסגרת היום, הנקרא “די לגזענות עת לסבלנות” גם לעניין מעמד הקהילה הגאה וזכויות הלהט”ב במדינת ישראל.
אמא וכבוד השופטים
השנה התקיימו במהלך היום משפטים ציבוריים מבוימים על ידי תלמידים ואנשי צוות. המשפטים נגעו באפליית נשים, אפליה עדתית ועוד. הנושא שנבחר בנוגע ללהט”בים היה שוויון לאימוץ בקרב זוגות חד מיניים. התלמידים שקיבלו תפקידי עורכי דין קראו אודות הסוגיה והכינו יחד עם המורים את הטיעונים.
וכך מצד אחד היה ייצוג לארגון “אבות גאים” שהביא טיעונים בעד זכות האימוץ ומהצד השני ייצוג למשרד הרווחה. אז נכון שמאז יולי קרו שינויים בארץ גם סביב סוגיה זו, ומשרד הרווחה שינה עמדתו, אבל הדבר המשמעותי הוא שהתלמידים למדו את הנושא, התוודעו לתהליכיו ולמדו להסתכל עליו גם בראייה ביקורתית, מה שהביא להכרעה ברורה עם רוב מוחלט של תלמידים בעד זכות האימוץ לזוגות חד מיניים.
לפני המשפט נתתי סקירה ורקע על הקהילה, תוך הסיפור האישי שלי והחוויה כאמא לבן הומו וכפעילה למען זכויות הקהילה. הדברים עוררו עניין רב והעלו שאלות מגוונות והפתיחה הזו הכינה את הקרקע לדיון המרכזי.
האולם היה שוקק ומלא חיים. הרבה ביקשו להתבטא, להרבה תלמידים היה מה להגיד. הצגת הצדדים בנושא האימוץ עוררה התייחסויות ותגובות. לא אתכחש ואודה בצער שנשמעו פה ושם גם דעות הומופוביות מצד תלמידים, וזה בוודאי לא מחדש לאף אחד מאיתנו. אבל התשובות שניתנו להם על ידי חבריהם היו מרתקות. רוב התלמידים דיברו על כך שב–2017 צריך להסתכל אחרת על דברים ושאין מקום להפלות להט”בים בשום צורה ואופן. היה מרגש לראות נערים שקמו ואמרו שהדיונים האלו שינו את דעתם והם מבינים אחרת את הנושא.
אירוע נקודתי כביכול, עם ערך מוסף גדול
אז למה חשוב לי לספר על אירוע נקודתי כביכול? ראשית, תלמידי ביאליק רוגוזין הינם, רובם ככולם, ילדי מיעוטים במדינה. חלקם ילדי עובדים זרים וחלקם ילדי פליטים ומבקשי מקלט. התפיסות לגבי להט”בים לעיתים קשות ונוקשות בקרב בני קהילתם. החשיפה לנושא מכיוון זכויות אדם והידיעה שבבית הספר יש שיח פתוח וניתן להרגיש בו בטחון – כל אלו משמעותיים מאד לבני הנוער בבית הספר.
הפן השני המשמעותי מתייחס לעובדה שתלמידים אלו חווים על בשרם את המשמעות של ‘להיות מיעוט’. בתוך השיח על גזענות, דמוקרטיה, זכויות אדם ושוויון זכויות, מתאפשר לתלמידים להרחיב את התבוננותם, לצאת מתוך המקום האישי והמוכר ולהבין שלגזענות יש פנים רבות. וכן, שגם בן מיעוט יכול לדכא בן מיעוט אחר.
בנוסף על אלו, באותו היום הגיעו להתארח בבית הספר נציגים מתיכונים ברחבי העיר. כך הטיפול בנושא זכויות הקהילה הגאה נפרש בפני תלמידים רבים נוספים. הייתה זו הזדמנות אמתית להפגיש בין אוכלוסיות שביום יום אינן נפגשות, ולהביא את השיח למחוזות מאד משמעותיים דרך המפגש בין נקודות המבט השונות, התרבויות השונות וניסיון החיים השונה.
החשיבה והמודעות לזכויות הקהילה לא מתחילות ונגמרות ביום אחד. זה לא מקרי שבמהלך נובמבר יגיעו נציגי חוש”ן לדיונים בכיתות. הנושא מקבל ביטוי גם באופנים אחרים לאורך השנה, כמו למשל בייצוגים אמנותיים. לסיום אומר שאני ממש גאה. גאה לראות תהליכים שכאלו, גאה בצוות ניהולי ערכי ובצוות חינוכי אכפתי וסובלני במלוא מובן המילה. וגאה להיות חלק בתוך המערך הזה.
