כבר כמעט שבוע שאני מסתובב מבולבל מההפגנה שהתקיימה ביום חמישי, וכל ידיעה ופוסט שעוסק במחאה מציף בי תחושות שאני לא מצליח להבין.
נתחיל בסיבה שיצאנו להפגנה הזאת. הכול התחיל מאיזה ניסוח סמנטי מעורר זעם, שמי שבעיקר התעצבן ממנו אלו הומואים בורגנים שכבר יש להם ילדים או זוגות שמתכננים לעשות את זה. אני מבין שזה מכעיס לשמוע שהממשלה קוראת לך חריג וטוענת שמשפחה להט״בית היא חריגה ותגרום נזק לילד. זה כמובן מרתיח ומקומם. אבל איפה הייתם עד עכשיו? אך זה שניסוח מרתיח זה מה שהוציא אנשים לרחובות ולא זה שעד עכשיו התייחסו אלינו כחריגים ובפועל היינו חסרי זכויות?
מהתמיכה בהפגנה ובמאבק נדף ניחוח סופר פופוליסטי, בעיקר כשהיא הגיעה מכיוונן של אושיות מיינסטרימיות, לא רדיקליות, שלא עשו יותר מידי עד כה כמו הראל סקעת, אמיר אוחנה, דניאל מורשת ושאר סלבס. כל תגובה נטפה מהתנצלות וציונות. כאילו אני חייב לבכות מההמנון ולהרביץ לערבים בשביל לדרוש זכויות בסיסיות.
גם בהפגנה עצמה הייתה לי תחושה נורא מוזרה של תלישות. לא ממש הבנתי מה אנחנו עושים, למה אנחנו כאן ועל מה אנחנו צועקים. באופן כללי רוב הנואמים דיברו מעולה, לא מיקדו את ההפגנה באימוץ והעלו סוגיות קריטיות הרבה יותר כמו המאבק הטרנסי, הזכות שלנו לביטחון פיזי וכלכלי ועד נושאים בוערים לא פחות מאשר עניין האימוץ, שבעיניים הצעירות שלי הוא שולי. ועדיין הייתה לי תחושה של חוסר כיוון אמיתי. צעקות לכל עבר, זעם לכיוונים לא ברורים וחוסר הבנה של לאן אנחנו ממשיכים מכאן.
אני הלכתי אחרי שירת התקווה, המביכה בעיני, שדנה אינטרנשיונל (המלכה) כפתה עלינו, שחתמה את הגולל על הציונות והלאומיות שחנקה את ההפגנה הזאת.
עץ נפל במרכז תל אביב ודבר לא קרה. שיחקנו באקטיביזם והחזרנו את הכל לקופסא. אף אחד לא הרים את הכפפה. אף אחד לא אמר בואו אחרי. צעקנו וצעקנו ובסוף כל אחד הלך הביתה לכתוב על זה פוסט בפייסבוק
וכאן אני רוצה להגיע לחלק השני שהיה לי תמוה ולא ברור לפחות כמו החלק הראשון – וזה החלק הרדיקלי בהפגנה. במהלך ההפגנה היה גוש, ככל הנראה של צעירי העבודה, שהגיעו עם תופים ובמהלך הנאומים צעקו ותופפו. אחרי שהלכתי קראתי שפעילים נעצרו אחרי שניסו לחסום את דרך בגין. מקריאת החוויות של העצורים קיבלתי מעין תחושה של שמחה על המעצר, כאילו היה מן משחק ידוע מראש שבו הפעילים הלכו לחסום את הכביש בהבנה שהם הולכים להיעצר. מין אפטר הפגנה בתחנת המשטרה. אני בשום אופן לא מזלזל בפעילים. נהפוכו, אני מעריך כל אחד ואחת מהם על העבודה שהם עושים ועל המסירות והתשוקה שלהם לשינוי אמיתי. אני פשוט תוהה לעצמי מה השגנו.
עמדנו בחום, קצת צעקנו, עשינו בלאגן קטן, חלק נעצרו, ומה עכשיו? עץ נפל במרכז תל אביב ודבר לא קרה. שיחקנו באקטיביזם והחזרנו את הכול לקופסא. אף אחד לא הרים את הכפפה על אמת. אף אחד לא אמר בואו אחרי. צעקנו וצעקנו ובסוף כל אחד הלך הביתה לכתוב על זה פוסט בפייסבוק. אחרי מי אני צריך ללכת עכשיו? אחרי הראל סקעת? אחרי נדב בורשטיין (החתיך)? אחרי חן אריאלי שהיא אישה נהדרת אבל כבולה לתפקיד פוליטי ממלכתי? אחרי עומר נחמני נער הפוסטר?
אני תוהה, אנחנו לאן?
כי קרה משהו גדול בשבוע שעבר. המון להטב״קי יצא לרחוב לטובת המאבק שמאחד אותנו. כמעט כלל הקשת נכחה שם שזה כמו מן חלום שלי שסוף סוף קצוות הקהילה יושבים מסביב לשולחן אחד, מאבק אחד. פאקינג כוח שאין כדוגמתו. אל לנו לקחת זאת כמובן מאליו. צריך לתעל את זה. ויש נשים ואנשים מדהימות שיכולים לעשות את זה. איפה הןם?
אני משתדל להוריד את מינון הפאתוס שלי, כי ברגעים כאלה הוא בוער. אבל אני חושב שזה הרגע להפסיק לשחק באקטיביזם ולעשות שינוי אמיתי, תודעתי ופיזי. אני קטונתי מלדעת מה ואיך לכן אני פונה אל הפעילותים הרציניים. צאו לאור. תובילו. אני מאחוריכן.
