“שיחקתי אני וזו פעם ראשונה כמו שכל הגדולים עושים, כמו שעשיתי פעם ובעצם לא עשיתי מעולם”. גילי בסון חוזרת אל הבמה, הפעם בתור עצמה
אמא שלי מתקשרת בהתלהבות וצוחקת נורא כשהאחיין אמר איזו מילה שבדרך כלל מבוגרים משתמשים בה, אני מגיבה באדישות טוטאלית ודי ממהרת לסיים את השיחה. מה יש לי להתלהב מהמילה שאמר?! אני אפילו לא זוכרת מה זה היה. זו בטח מילה שהשתמשתי בה בעצמי מיליון פעם. לא זוכרת שמחאו לי כפיים על זה.
בכלל, אנחנו נורא מתלהבים בכל פעם שקטן עושה צעד גדול, וזה ממשיך הלאה. סיפורי הצלחה של מישהו שהתעשר והוא רק בן 20 או גג 26. זה לא שאני לא מפרגנת ואולי זו גם סוג של מקנאה, אבל אם אני מסתכלת אחורה על ההצלחות שהיו לי בשנים האלה אני בכלל לא מתפלאה. מה הבעיה להחזיק זוגיות או להצליח בלימודים ובעבודה כשאתה בן 20 ו..? הרי הפחד כמעט ולא קיים, כולם רק אומרים לך שאת צעירה וכל החיים לפנייך, ילדה, ילדונת..
את עוד רחוקה מלשמוע את המשפט הכי נורא: “את לא נראית…”. המשפט שמריץ אותך להזריק בוטוקס ולהבין שאת כבר לא צעירה ואולי כבר לא כל החיים לפנייך. ולהבנה הזו מתלווה הפחד – מה עכשיו? האם זה כל מה שהצלחתי להשיג? ונכון שזה המון אבל זה מה שימשיך לתחזק אותי עד הקץ? מנקודת המבט שלי רק התחלתי לחיות, בכל זאת כל כך הרבה צעדים ראשונים עשיתי בתקופה האחרונה, אבל לי לא מוחאים כפיים, כי אלו החלטות בוגרות ומשוכללות היטב. ועם אלו שלא עליי להתמודד בעצמי, כי אני כבר גדולה ולא יכולה לצפות שיעזרו לי לקום כמו תינוק שנופל.
לכל צעד יש אלפי קולות שאומרים מה אפשרי ומה לא, כמה צריך לחשוב ומאיפה יהיה לזה כסף. לתחזק מראה מסוים ולעמוד בסטנדרטים של אישה טרנסקסואלית זה לא קל, את צריכה להוכיח תמיד עד כמה את נשית, מטופחת ובסטייל. מעבר לזה את גם רוצה להיתפס חכמה ולעשות גם מעבר, להגשים את עצמי באמת. גוף ונפש.
החלטתי קצת לחזור אחורה אל השורשים, אל האהבה שלי לבמה. הפעם כמי שאני, לעלות על הבמה ולשחק תפקידים אחרים, לא להיות בררת מחדל של אישה כמלכת דראג. היום שוב הכל פתוח והחיים, גם אם עבר מהם הרבה, הרבה עוד לפני.
הלכתי השבוע למקום שהרגשתי שיהיה לי נח, קרוב לבית, מתאים לכיס ומשלב כמה עולמות של משחק ובמה. נרשמתי כבר לפניי שבועיים בערך ליום הפתוח.
אולי דווקא בגלל שהתרגשתי כל כך וההודעה שקפצה התאימה לי, קפצתי על ההצעה וככה בלי לתכנן מדי הגעתי לים. “אני אספיק”, עשיתי לעצמי הנחה, “שעתיים ותחזרי” אשרתי לעצמי, יש זמן.
וככה בשמש החמה עם מלא חול וחיוך כובש התמלאתי בבטחון עצמי. לא צריך הכנות מיוחדות, מקלחת של אחרי ים ותלכי. הגעתי לשיעור ביום הפתוח טיפונת באיחור, בשיער רטוב וריח של שמפו, לכיתה עם מגוון רחב של אנשים. התנצלתי על האיחור והתיישבתי בשקט, היו של כל מיני, צעירים ומבוגרים ממני, נשים וגברים, כל אחד והסיפור שלו על למה הגיע, כל אחד מעט מכונס וכולם רוצים אל הבמה, להיפתח.
אני שוב בתיכון, שוב לומדת תיאטרון, לא חושבת על חשבון הבנק או הדאגות של החיים. שוב אבל לא שוב, כי זה חדש וראשוני. כי זאת אני ולא הוא
אחרי הסבר על המקום שאת רובו לא שמעתי בגלל האיחור, ביקשו שנוריד נעליים ונעלה לבמה. ברצון רב השלתי עקבות וסנדלים, עזר לי מאד שלפני השיעור הייתי בים, שם זה חופש מוחלט של גוף נפש ובגד ים. וככה עליתי יחפה כשאני ושאר הנבחנים מסתובבים במעגלים, ולפי הוראות המורה פעם כועסים, הולכים לאט ואז מהר, צוחקים בלי סיבה, ואז עם.
מדי פעם המורה עוצר ומציין אנשים. “תראו את העמידה, תראו את הפנים, כל דבר פה זה שפה, דמות”. משם הוא ממשיך ומבקש שנלמד ונבחן אחד את השני, שנסתכל על כל דבר ונלמד את מי שעומד מולנו. האם הם מצליחים לבחון אותי? מה שבטוח וחשוב מזה זו העובדה שאני מעמידה את עצמי למבחן הזה. המורה עוצר ושואל לשמי. “דברי חזק, לא שומעים” הוא לוחץ את ידי ומחליף כמה מילים. “שימו לב כולם, ראיתם איך היא לא עזבה לי את היד?! היא רוצה עוד ועוד לספר ולתת”.
‘כמה שהוא צודק’ אני חושבת לעצמי, אבל מאיפה מתחילים? אני מתיישבת בכיתה בסיום החלק הראשון והמורה מציג את התרגיל הבא. בראש שלי אני שוב בתיכון, שוב לומדת תיאטרון, לא חושבת על חשבון הבנק או הדאגות של החיים. שוב אבל לא שוב, כי זה חדש וראשוני. כי זאת אני ולא הוא. אני עולה על הבמה בתורי לבצע את התרגיל, לפי הוראות המורה אין אביזרים. רק כסא שממנו הקהל צריך להבין איפה אנחנו נמצאים ושמשהו לא צפוי למקום שבחרנו בו יקרה, טוויסט בעלילה.
יכולתי להמחיז את כל חיי בערך. אבל עליתי לבמה יחפה, נעמדתי על קצות האצבעות בעקב דמיוני שייתן לי קצת ביטחון ועליתי אל האוטובוס שדמיינתי לי על הבמה הריקה, התיישבתי על הכסא השחור ושחקתי ישיבה רגילה של כוסית באוטובוס כשהגיע הרגע התחלתי לגרד באף, לבדוק כאילו אף אחד לא רואה ולחטט בו, בהתחלה בחשש ואז באמת ובאובססביות ולהכניס לפה. האנשים שהיו שם התחילו לצחוק בקול יחד עם המורה, ביצעתי את התרגיל כפי שהתבקש גם אם לא בשלמות.
התחלתי לצחוק גם אני, לא מתוך מבוכה אלא מאושר, שיחקתי אני וזו פעם ראשונה כמו שכל הגדולים עושים, כמו שעשיתי פעם ובעצם לא עשיתי מעולם, צעד ראשון, בלי מילים, ואפילו מחאו לי כפיים.