דראג מופיע כבר בתנ”ך כאסור, מה שאומר שהוא היה קיים. גם במצרים הקדומה היה דראג, וגם ביוון העתיקה. ובתקופה השייקספירית באנגליה גברים גילמו בתיאטרון גם את תפקידי הנשים. אבל סצינת הדראג כמו שאנחנו מכירים אותה – גברים בעקבים, שמלות, איפור ופאות התחילה ב-1930, ב”תקופת היובש”, כשקנייה וצריכה של אלכוהול נאסרה בארה”ב. הסטרייטים נפגשו ושתו בחדרים אחוריים והגייז ירדו למחתרת, תרתי משמע, למועדונים במרתפים, ושיוועו למשהו שיוציא אותם מהדיכאון. ומה יותר משמח ממופע דראג מהמם?
מאז גדלה סצינת הדראג והתפתחה, אך נותרה בעיקר מופע בידור במועדונים ופסטיבלים להט”בים. שאר העולם לא ידע בדיוק מה זה דראג עד שהגיע הסרט “פריסילה מלכת המדבר”, והביא את הדראג מהשוליים למיינסטרים.
אז אני לא חושב שהגזמתי פה בכותרת, כי “פריסילה” לדעתי הוא סרט מכונן, שהעניק לדראג מקום של כבוד בקדמת הבמה ושיפר, ולו במעט, את היחס לקהילה הלהט”בית באופן כללי. כל מי שצפה בו ברחבי העולם, והיו מליונים כאלה – להט”בים וסטרייטים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים – לא יצא מהקולנוע באותה צורה בה נכנס.
כי “פריסילה” הוא ממש לא רק סרט על דראג. הוא סרט על קבלת (וחוסר קבלת) האחר, על מה זה אומר להרגיש חריג בחברה להט”בפובית, ועל החופש להיות מי שאתה בלי להתנצל או להתחבא.
קל מאוד לאהוב דראגיסטיות שמשעשעות אותך על הבמה במופע נוצץ וגדול מהחיים. השאלה מה קורה אחרי המופע, כשיורדים האיפור, הפאה והשמלה, ומאחורי הדראגיסטיות מתגלים אנשים עם מצוקות, כאבים וחשקים. כאלה שלא באים טוב לאנשים איגנורנטים וחשוכים, שחושבים שלהיות להט”ב זה לא נורמלי ולכן מותר להם לחבוט בנו, נפשית ופיזית.
זו הסיבה שבכל שנה כשערוצי הטלוויזיה שלנו חוגגים את חודש הגאווה, צץ ועולה גם סרט הקאלט הזה, שנשאר תמיד נפלא ורלבנטי. וזו גם הסיבה שהוא זכה לגרסת מחזמר לא רעה בכלל בכיכובו של ג’ייסון דונובן, שקפצה גם לביקור בהיכל מנורה מבטחים, ו-99% מהקהל היו סטרייטים.
למי שבכל זאת נרדם בשמירה, העלילה הולכת ככה: שלושה גייז שהם גם שלוש מלכות דראג – פלישה, מיצי וברנדט, יוצאים למסע מופלא במרחביה המרהיבים של אוסטרליה, כדי להעלות מופע דראג בתחנתם הסופית. הרעיון למסע הזה צץ כי אחד מהם היה נשוי בעבר ורוצה לפגוש בסוף המסע את הילד שלו, אותו לא פגש מאז שנפרד מאשתו. השלושה עושים את דרכם באוטובוס ורוד שזוכה לשם ‘פריסילה’, ונתקלים בדרך בתושבים בורים והומופובים. בזכות אישיותן וקסמן האישי של שלוש הדראגיסטיות הן מצליחות לשנות את התפיסה של האנשים שהן פוגשות במהלך המסע.
פסקול הסרט רצוף להיטי דיסקו של הווילג’ פיפל, גלוריה גיינור ואבבא, והתלבושות המרהיבות זיכו אותו באוסקר. שלושת השחקנים האוסטרליים הוגו וויבינג, גאי פירס וטרנס סטמפ נחטפו מיד להוליווד ועשו קריירות מכובדות בסרטי מיינסטרים עתירי תקציב.
לרגל 25 שנה ליציאתו של “פריסילה” חוגגים לו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה יום הולדת. גם בשבילי זו נקודת ציון מכוננת, כי בדיוק לפני 25 שנה יצאתי מהארון. מה זה יצאתי? פרצתי. מגבר “סטרייט” שכמעט התחתן עברתי לכתוב כתבות שער בזמן הוורוד בשמי המלא (היום קשה להאמין אבל חלק כתבו אז בשם בדוי) כדי שלאף אחד, ובעיקר לי, לא יהיה ספק מהי נטייתי המינית. אני זוכר איך התרגשתי לראות את הסרט הזה, שאסף גיל (“גיל הפקות”) הביא לארץ לקולנוע חמוד שהיה אז בגן העיר. מאז ראיתי אותו המון פעמים והוא תמיד מרגש אותי מחדש, ואף פעם לא מתיישן.
אז גם אם ראיתם כבר את “פריסילה” בטלוויזיה, תעשו לעצמכם טובה ובואו לראות אותו שוב בפסטיבל חיפה בסוכות, כי לסרט הנהדר הזה מגיע מסך קולנוע גדול.
“פריסילה מלכת המדבר” יוקרן באודיטוריום חיפה ב-14.10 בשעה 22:15 (בנוכחות הבמאי סטיבן אליוט), וב-18.10 בשעה 22:15.
לרגל החגיגה צילמו שם טריילר מחווה לסרט עם שלוש מלכות דראג ישראליות: המלכה האם מיס לילה קרי, ולצידה גלינה פור דה ברה וזהרה פלטיניום. תסתכלו, זה נהדר:
והנה עוד כמה סרטים ששווה בשבילם לעלות לחיפה או אפילו יותר טוב – להתנחל כמה ימים אצל החברים החיפאים שלכם, אלה ש”תמיד רציתם לפגוש אבל לא יצא”. להתארח בסוכה של אחרים זאת מצווה, אז תקיימו אותה😊
פורט אוטוריטי – בחור צעיר ואבוד מוקסם מיופייה של בחורה שרוקדת על מדרגות פורט אוטוריטי, תחנת האוטובוסים המרכזית בניו יורק. אחרי שהוא מעז סוף סוף לגשת לדבר איתה השניים מתאהבים. היא מכירה לו את חבריה ואת תרבות הנשפים המחתרתית של הקהילה הגאה (זוכרים את “פוזה” ואת “פריז בלהבות”?), אך הכל משתנה כשהוא מגלה שהיא טרנסג’נדרית.
סרט הביכורים של התסריטאית דניאל לסוביץ’, בהפקת מרטין סקורסזה, הוקרן השנה בבכורה בפסטיבל קאן, והוא הסרט הראשון בתולדות הפסטיבל שבמרכזו טרנסית שחורה. הסרט משלב דרמת התבגרות רומנטית עם ריאליזם חברתי ונושאים כמו זהות, בחירה אישית ולחץ חברתי.
“פורט אוטוריטי” יוקרן בקולנוע שבמוזיאון טיקוטין ב-19.10 בשעה 21:30.
ג’יי.טי. לירוי – לורה כותבת פרוזה מטלטלת וחושפנית ומפרסמת אותה תחת השם ג’יי.טי. לירוי. ג’יי.טי. הוא הרבה יותר משם העט של לורה, יש לו אישיות וחיים משלו. הוא נער צעיר בעל עבר כואב ואלים שעובד כזונה ממין זכר. הקוראים אוהבים אותו והמבקרים מעריצים אותו. הם כל כך מתעקשים לפגוש את ג’יי.טי. עד שגיסתה של לורה חובשת פיאה ומשקפי שמש ומתחפשת לנער.
סרטו של ג’סטין קלי, שיצר את הסרט המשובח “אני מייקל”, מבוסס גם הוא על סיפור אמיתי שהסעיר את ארצות הברית, בין השאר בגלל הסלבריטאים הרבים שהיו מעורבים בסיפורו המרגש של ג’רמיה טרמינייטור לירוי.
רשימת השחקנים כאן מכובדת, וכוללת את קירסטן סטיוארט, לורה דרן, קלווין האריסון ג’וניור, קורטני לאב, ג’ים סטרג’ס ודיאן קרוגר.
“ג’יי. טי לירוי” יוקרן באודיטוריום חיפה ב-13.10 בשעה 12:00, ובקולנוע שבמוזיאון טיקוטין ב-20.10 בשעה 20:00.
עסקה עם אלוהים – סרט תיעודי ישראלי של רחלי רוסינק ואיל בן משה, העוסק בטרנסג’נדריות בחברה החרדית, וגם – בקבלה עצמית, אהבה, חמלה ומשפחה.
הסרט עוקב אחר יעקב סמית, נשוי פלוס שישה ילדים, יו״ר בבית חב״ד ודמות משפיעה שצפוי לה עתיד מזהיר בקהילה. בגיל 40 עוזב יעקב את משפחתו, את הקהילה ואת התורה. אחרי 20 שנה הוא חוזר – הפעם כאישה.
“עסקה עם אלוהים” יוקרן בסינמטק חיפה ב-17.10 בשעה 16:15.
האולמות תמיד מלאים עד אפס מקום, אז אל תשכחו להזמין כרטיסים מראש. לרכישת כרטיסים ומידע על סרטים נוספים (לא הכל בחיים זה להט”ב, יו נואו) היכנסו לאתר הפסטיבל
