צילום: רותם שביט
“אבא ואמא = משפחה”
“האומץ להיות נורמלי”
כמה פעמים שמעתי וראיתי את הסיסמאות האלה בשנים האחרונות? המון. לא כי הן מוצלחות ולא כי אנשי לובי השנאה והפורום להרס המשפחה מוצלחים כל כך. פשוט כי התפקיד חשף אותי לשטויות האלה. והמון.
ומה שנאמר שם- טעות כמובן. אבא ואמא לא תמיד שווים למשפחה. לפעמים הם פרודים, לפעמים הם מתים, לפעמים הם סתם האבא והאמא שלך, אבל אין לזה משמעות מעבר לתעודת הזהות. לפעמים הם גרים איתך באותו הבית, אבל משפחה הם בטח לא. ולפעמים הם הדבר הכי טוב שיש. ולפעמים הם טובים לפעמים. לפעמים לפעמים.
ומה איתנו? מה איתי? אקים בית? משפחה?
לא, לא צריך אומץ להיות נורמלי. יש רצון להיות נורמלי. לקחת את כל ההתמודדויות, כל השגעונות, כל השריטות שלי. כל הבלאגן, כל ההיסטוריה, כל המשקעים, כל החשכים מהעבר, להכפיל בשניים, לעשות הוקוס פוקוס, ו-וואלה! משפחה.
רק שאין הוקוס פוקוס. יש עבודה קשה, והרבה. והנורמליות הזו, מה איתה? זה מה שאני רוצה? אולי יש דרכים אחרות? כמה לבד יש בביחד הזה? ואולי סבבה לי עם עצמי?
כשאני נאבק בסיסמאות הנבובות לעיל, אני נאבק במי שנאבק בי, במי שמאיים עלי. שמנסה לכפות את דיעותיו על החיים שלי, מניח הנחות לגביי, זומם לי איזשהו גורל.
בזמן שקוראי הסיסמאות הללו ממשיכים להיות עיוורים למציאות, הקהילה שלנו מקימה משפחות, די נורמליות מהיכרותי עם חלקן, שלא כוללות אבא ואמא דווקא. אני בסדר בגדול עם הסידור הזה: הם נובחים, והמשפחה הגאה עוברת.
אבל בתוך כל המאבקים היומיומיים, אני מרגיש שאני נעלם לפעמים. לפני שאני שגריר של הדיעות שלי, אני בן אדם. ויש לי רגשות ורצונות, והמון מחשבות ושאלות. גם על זוגיות, גם על אהבה, גם על ילדים, גם על משפחה. בתוך כל הקונפליקטים, הזהויות החתרניות, המאבקים, הלעומתיות שמדביקים לנו, יש לנו, לי, גם חיים. הם די פרטיים, אבל אני יודע שהשאלות שאני שואל את עצמי נשאלות ע”י לא מעט אנשים. שלפעמים אני עושה דברים של יום יום בפעם הראשונה בהיסטוריה בישראל. ולא ברור לי אם ואיך נכון לעשות אותם.
איזה גורל הקב”ה מייעד לי? מה הכי טוב לי? מה אני בכלל רוצה? לתקן את העולם, לבנות זוגיות ואהבה ומשפחה בדרך אחרת? לפרק את כל מה המושגים האלה כי הם לא שייכים למאה ה-21 בכלל ולא מתאימים לי? או אולי לשחזר בדיוק את הדגם ממנו הגעתי, כי חוץ מההרכב (זוגיות עם גבר עדיפה בעיניי) הוא דווקא די סבבה וכנראה עבד טוב עד עכשיו? או אולי באמת אותו הדגם, ונכון שאייסד בית עם מישהי?
אני שי ברמסון, בן 34, חוקר נתונים וגנטיקאי, עוד מעט תל אביבי (בע”ה). דתי לשעבר, והומו. בעוונותיי מכהן כיום גם כיו”ר חברותא. ואני רווק.
ואני רוצה זוגיות. וילדים. ולהקים משפחה. ובית. לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אלה.
בגיל 16 בערך, אחרי שהשלמתי עם עצמי ועם מי שאני, ולאחר ההמרה הכושלת שעברתי, פתחתי חשבון ב”אטרף”- אתר ההיכרויות היחיד שהכרתי ושכולם דיברו עליו. “זהו, עכשיו פשוט למצוא את האחד שאיתו אחיה כל החיים” חשבתי. מהר מאוד הבנתי שזה ממש לא פשוט. גם כשהייתי בתוך מערכות יחסים של שנים- הבנתי שזה ממש לא פשוט, שאין “לנצח” טריוויאלי שכזה וצריך תמיד לעבוד ולתחזק את היחסים, גם בתוך הקשר.
אחרי שניסיתי, ראיתי, חוויתי, גדלתי- יש לי הרבה שאלות לשאול.
אני מאוד משתדל שלא לכתוב יותר מדי ברשת- רק מה שיש לי לחדש ושראוי שיישאר.
אז אני לא יודע אם אחדש כאן, אבל אני בהחלט מרגיש שיש דיונים ושאלות ועניינים שלא כ”כ מדוברים. וגם אם דוברו, דרוש להם רענון. לא דומה ההתמודדות שלי עכשיו עם ההתמודדות של כאלה שקדמו לי, או כאלה שבאו אחריי, לפחות בחלק מהמקרים. דרושה נקודת מבט אחרת, מאוזנת יותר, שפויה יותר. נטולת אג’נדה. כזו שנובעת מבפנים, כנה ומפורשת. שלא מונעת רק מדחף מיני, אבל מכירה בו. שלא הולכת בעיוורון אחרי ייעוד קוסמי כלשהו, אבל מכירה בצורך במשמעות בחיים. כזו שמשקיפה על כל האפשרויות, ומאפשרת בחירה טובה יותר.
בפרשת בר המצווה שלי, במדבר, יש צירוף שחוזר על עצמו במניין פקודי בני ישראל:
“תולדותם למשפחותם לבית אבותם”.
אז נולדתי, לבית אבות אולי עוד אגיע, ועכשיו אני ב”משפחותם”? זה הייעוד?
בכל פעם אי”ה אכתוב כאן ואביא עוד נקודת מבט, רעיון, ראיון, קול חדש, קול ישן, שאלות רבות, ואולי גם כמה תשובות, על הדבר הזה שנקרא “משפחה” ועל הדרך אליו, וממנו, ועל הדרכים המקבילות והנתיבים האחרים שאפשר ללכת בהם. תולדותם של להט”בים בדרך למשפחותם. יומרני? בהחלט. בהצלחה לי.
