צילום: עמוד הפייסבוק המרכז הגאה
כל שנה לקראת מצעד הגאווה בתל אביב עולים קולות הקוראים להפיכת המצעד למצעד מחאתי, כדרך למחות נגד האפליה הממסדית המתמשכת של חברי קהילת הלהט”ב.
גם השנה נשמעו הקולות הללו, שלא הצליחו לשנות את אופיו של המצעד, אך ייתכן ויוכלו להשמיע את מחאתם בארוע נפרד וחשוב לא פחות – שדרת ההייד פארק בשדרות רוטשילד.
הארוע, המשותף למרכז הגאה יחד עם מזא”ה 9 והאגודה למען הלהט”ב, מבקש להעניק לחברי הקהילה מקום להשמיע את קולות המחאה באחד המוקדים שיותר מזוהים עם מחאות – שדרות רוטשילד, במטרה להביא לידי ביטוי את המאבקים השונים של הקהילה ולשתף את הציבור במאבק המתמשך כחלק ובלב חגיגות הגאווה.
במסגרת הפיכתה של השדרה לשדרת הייד פארק, יוצבו בלב השדרה 3 במות אשר כל אחת מהן תביא לידי ביטוי צורת ביטוי אחרת של המאבק הלהט”בי: במת הדוברים תארח דוברים שונים מקהילת הלהט”ב שיעלו נושאים הקרובים לליבם, הבמה תהיה פתוחה לציבור הרחב וכל אחד ואחת מוזמן להגיע ולעלות להשמיע את האג’נדה הלהט”בית שלה. במת המוזיקה עליה יופיעו אפרת קולברג, נעמה הכהן, יערה טופ, עלמה קלברמן, שירה קיזלשטיין ודיג’יי מורי באו, ובמת פרפורמנס עליה יופיעו מיכל גיל, תכלת זוהר, עדי קיסר, רעות נגר, גילי סיטון, לי ארנון, חן עמרם ודניאל וייל.
השדרה, שתהיה פתוחה במשך שבועים עד מצעד הגאווה, תצבע כולה בדגלי גאווה, בדגלים של תתי הקהילות השונות, במייצגים על המאבק הגאה בארץ ובמיצג אמנות מרכזי על ידי היוצרות נגה אור ים ושיר ניומן.
ביום חמישי, ה-6.7.18, ערב לפני מצעד הגאווה בתל אביב, יתקיים בשדרה ארוע שולחנות עגולים המסורתי של פרויקט מעגלים, שיעסוק בקונפליקטים ודילמות שעומדות על הפרק.
לקראת ארוע הפתיחה של שדרת ההיידפארק, שיתקיים ב-28.5 בשעה 18:00, ביקשנו מחלק מהדוברים בארוע הפתיחה להציג את הנושא אותו יעלו בשדרה, ולשמוע מדוע לדעתם חשוב להעלותו לדיון
שירלי צ’רלי קליינמן
בחרתי לדבר על מרחבים ציבוריים-פרטיים לא ממוגדרים. מרחבים כמו שירותים ציבוריים, מלתחות וחדרי הלבשה, אשר לרוב מובנים לגברים או לנשים בלבד, ובכך מדירים מתוכם א.נשים מכל הספקטרום המגדרי. מעבר לעובדה שהמרחבים הללו הפכו בשנים האחרונות (בארה”ב למשל) לכלי ניגוח פוליטי על חשבון האוכלוסייה הטרנס*ית, הם יוצרים מצבים משפילים ומביכים בחיי היומיום של א.נשים רביםות על הקשת הטרנסית.
בנאום שלי אתייחס להיסטוריה של המרחבים הממוגדרים, לחוויות האישיות המורכבות שלי במרחבים האלה וליתרונות של מרחבים שאינם ממוגדרים לחברה בכלל ולא.נשים טרנס* בפרט.
אני צופה התנגדות ראשונית לנושא מצד נשים, בהתחשב בכך שהמרחב הציבורי לא בהכרח הוכיח את עצמו כבטוח עבורן. אבל אני מקווה שאציע פתרונות שיספקו אותן. אני מעלה את הנושא מתוך מטרה ליצור שינוי בשטח ולהפוך את המרחבים הלא ממוגדרים לנפוצים הרבה יותר.
ענת ניר
אני בוחרת לדבר על זה שלמרות ההישגים שלנו עד כה, אנחנו כעת נדרשים להתעורר ולהבין שאנחנו בהתדרדרות איטית שלא שמים אליה לב ושכדי להקים פה משפחות, לחיות פה בכבוד ולקדם גיוון בחברה הישראלית עלינו לעלות לשלב הבא במאבק שלנו – להיות פוליטיות. להתפקד למפלגות, להצביע ללהט״בים לתפקידי מפתח על מנת שלא נשען על הבטחות ונאומים שמוכרים לנו אנשי ציבור על במות כבר שנים רבות וניקח חלק בניווט המדינה הזו אל עתיד טוב יותר. עכשיו דורינו.
שי ברמסון
בחרתי לדבר על המאבק בטיפולי ההמרה. ה”טיפולים” הללו, כפי שהם מכונים, הם פרקטיקות מסוכנות שנועדו לכפות הסתרה והדחקה, תוך הפחדה והאשמה עצמית, על נוער וצעירים, בעיקר בנים אך לאחרונה גם בנות, בעלי נטייה מינית או מגדרית לא הטרו נורמטיבית. כשמם כן מטרתם- המרה, ותו לא. אין תוצאה מקובלת אחרת, לא משנה מה המחיר שייגבה מהפונה, וכמה שיותר מהר.
הפרקטיקות האלה הוצאו אל מחוץ לחוק בעשרות מדינות ברחבי העולם, חסרות כל ביסוס מדעי ועל פי מחקרים ועדויות אינספור גורמים להשפלה, דכאון ונטיות אובדניות.
הפונים ומשפחותיהם, לרוב מהציבור הדתי, מבקשים לפנות לעזרה, ואלה הגורמים היחידים שהם פוגשים. ארגוני הקהילה הגאה מבקשים להראות שיש גם זהות להט”בית דתית, שיש ברירה אחרת. פניה לארגונים שלנו תיתן את האפשרויות הטובות ביותר עבור הפונה, לא תסתיר ולא תשקר כמו “מטפלי” ההמרה, וכל תוצאה שיבחר- נשמח עבורו.
נרצה גם להעלות את המודעות לשקרים המתועבים האלה ולסכנות הטמונות בארגונים הללו, באמצעות פניה לציבור, הדתי והחילוני, הגאה והכללי, לרבנים, למשפחות, לצעירים. בתור אחד שעבר “טיפולי” המרה, אני רוצה למנוע מצב שבנאדם כלשהו בעולם הזה יגיע לשפל שאליו הגעתי אני בגיל 16. ושכל אחד יבחר מה שטוב לו.
נעה גולני
הנושא שאני בחרתי להתמקד בו הוא החשיבות של להיות פעילים במפלגות, התפקדות היא דבר נפלא והיא הצעד הראשון ש חבר וחברת קהילה צריכות לעשות, אבל שם זה ממש לא נגמר.
אם לא נתפקד כלובי מאורגן בתוך המפלגות שלנו לא נקדם כלום, הדרך היא לא להגיד תודה על טפיחה על השכם או על חיבוק במצעד, מה עוזר לי ששרה בממשלה תבוא להתחבק, לגרוף הון פוליטי וביום ראשון שאחרי המצעד תצביע נגד חוקים של הקהילה?
עלינו להיות קול חזק ונוקב בתוך המפלגות שלנו, עלינו להילחם למען הזכויות שלנו ואסור לנו להגיד תודה ולחייך כשבמציאות הזכויות שלנו נרמסות יום יום.
זיזו אבול חאווה
אני הולך לדבר על נושא שמאוד חשוב בעייני: פינקוואשינג. כפלסטיני ולהט”ב, אני חושב שאיחוד מאבקים זה אחד הדברים הכי חשובים בשביל לקדם זכויות של מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות, לכן אני אדבר על למה לא כדאי לקחת חלק באירועי הגאווה ולעזור למכונת יחסי הציבור המשומנת שנקראת מדינת ישראל, ולמה כדאי להפסיק להיות בובות של מדינה שמשתמשת בהם בצורה צינית, בזמן שהיא לא נותנת להם זכויות, בנוסף לזה שהיא מקפחת וכובשת עם אחר.
חשוב להציף את הנושא כי אנשים צריכים להפסיק להיות בובות של מדינה שמשתמשת בהם בצורה צינית, בזמן שהיא לא נותנת להם זכויות, בנוסף לזה שהיא מקפחת וכובשת ורוצחת עם אחר. אני צופה בעיקר לצעקות וקללות ואולי עגבנייה לפנים.
