קצת על המאבק הגאה, ריצה למרחקים ופירות

שינוי חברתי מתחיל משינוי תודעתי. אין פה קיצורי דרך וזאת עבודה אפורה סזיפית קשה. אבל כשהיא נושאת פרי, פרי עץ הדעת, זה שווה את כל המאמץ.

קצת על המאבק הגאה, ריצה למרחקים ופירות.

ביוני 1969 פרצו מהומות סטונוול בארצות הברית. השנה חגגנו 50 שנה לאותן מהומות שהיו נקודת המפנה בכל מה שקשור לזכויות להט”ב בעולם.  עד לאותה נקודה הקהילה הגאה חיה במחתרת תחת איומים בלתי פוסקים של המשטרה, שהיתה פושטת על מקומות הבילוי הסודיים. מרחבים בטוחים שבהם הקהילה יכלה לשתות, לרקוד ופשוט להיות. כן, גם אנחנו אוהבות מאד לרקוד. עילה למעצר / אונס / מכות של להט”בים ולהט”ביות היתה אם לא היו לך 3 פרטי לבוש תואמי מגדר. שתבינו את רמת המישטור.

היום זה נשמע לנו מופרע ואני מקווה שבעוד 50 שנה נצליח לייצר מצב שבו הדורות הבאים יסתכלו על מה שקורה פה היום ויבינו באיזה אבסורד אנחנו חיים כאן, ואיזו מהפיכה הצלחנו לחולל יחד. מהפיכה של חופש, של יציאה מעבדות לחירות. מהפיכה של עיסוק במהות ולא בטרמינולוגיה.

5 שנים אח”כ, ב1974, הוקמה האגודה למען הלהט”ב בישראל. העמותה נפתחה תחת השם “האגודה לזכויות הפרט” כי אסור היה להיות להט”ב ואסור היה שזה יהיה רשום במסמך רשמי. זה סיכן חיים. עד היום השם הזה נשמר כשם הרשמי אצל רשם העמותות לזכר אותו דיכוי שחווינו ועדיין חוות. שנדע כמה מסוכן להירדם בשמירה.

ממאבק יחידים במחתרת, התחלנו להתארגן.

רק בשנת 1988, בזכות שולמית אלוני – בוטל חוק איסור משכב זכר. היתה לנו מישהי מבפנים שדאגה לנו. בזכות אותו מהלך – חוקי היום להיות להט”ב בישראל. ההתארגנות שלנו עבדה עם המנגנון. חיבור בין השטח למנגנון הוא קריטי להצלחת מאבק.

היום תל אביב יפו הפכה למוקד להט”בי בזכות חברות וחברי מועצה להט”בים ובזכות חיבור לארגונים ולשטח. העירייה מבינה ששווה לה ונכון לה להשקיע בקהילה הגאה שתבנה פה בית, אם היא רוצה עיר חופשית, אמנותית, עיר שהיא שמש, מוקד משיכה. והנה, ערים נוספות מבינות את הערך הזה ומאמצות את הקהילה. הגענו למספר שיא של 54 אירועי גאווה במוקדים שונים ברחבי הארץ. כולנו רוצות לרקוד.

מאז קמו בכל הארץ ארגונים והתארגנויות והיום הגענו למצב שבו 7 חברי כנסת להט”בים מחוץ לארון כיהנו ומכהנים ואפילו מונה שר משפטים הומו. עזבו שכולם היו גברים ומעולם לא היתה אשה מהקהילה מחוץ לארון, זה כבר מאבק נוסף בפטריארכיה, אבל גם זה יקרה. אנחנו על זה.

מודעות
התארגנות
מנגנון
הכרה
שינוי

בואו נדבר שניה על נרטיב. אז לוקחים מקרי קיצון, מנפחים אותם ומייצרים הכללה על כל הקהילה. ואז קל להסית את דעת הקהל כנגד כל קהילה שמתקוממת בכל פעם. כמה קל לפתור בעיות. כמה קל לייצר שקט באמצעות דיכוי והסתה.

אז אנחנו הלהט”בים – אנחנו סוטים נכון? תחתונים על משאיות. לא 43 ארגונים מצילי חיים של אקטיביזם לגיוון והכלה בחברה הישראלית.

והעדה האתיופית? אלימים. נכון? תוקפים אזרחים חפים מפשע. לא קהילה שקופה שחיה תחת דיכוי, עובדת קשה, תורמת לחברה, מתגייסת לצבא, פטריוטית ובכל זאת שותקת.

הערבים? טרור
החרדים? טפילים
הפמיניסטיות? משוגעות

הבליינים? מסוממים חסרי אחריות. לא א/נשים שעובדים וחיים במדינה הזאת עושים כל מה שצריך, סופגים את יוקר המחייה, הולכים למילואים, עובדות ולומדות ומברמנות ומשלמות את כל המסים. משלמות ביוקר ולא מקבלות שירותים בסיסיים.

ברור שנרצה לרקוד. ברור שנרצה להשתחרר

כמה קל לטפל בתסמין ולא בבעיה. כמה קל להסית אותנו אחד נגד השניה

האומץ להיות נורמלי. כן, באמת יצא קמפיין כזה פה במדינה לאחרונה. אין דבר כזה נורמלי. האומץ להרגיש. ואנחנו כולנו מרגישות ומרגישים את זה בבטן.

יש לרע ולחרדה נטייה לעשות הרבה רעש. והטוב, עושה לייק. אבל אנחנו יודעות. אנחנו יודעות שיש הרבה מאד טוב סביבנו. אנחנו נתקלות בזה בכל פינה. ואם חשוך עכשיו יש דבר אחד שנוכל לעשות – להגביר את האור. להדהד את הטוב. להתאסף סביבו, להתארגן.

התמונה היא מורכבת. כולנו בני אדם ובנות אדמה. לסמוך.

א/נשים טובים באמצע הדרך א/נשים טובים מאד. א/נשים טובים יודעים את הדרך ואיתם אפשר לרקוד.

מתוך הנאום שנשאתי בחמישי 18.7.19 בהפגנת ‘תנו לרקוד בשקט’ של ‘תדרים- העמותה לחופש התרבות’ בכיכר רבין.
תודה לשותפות ולשותפים בעמותה זו, אשר נאבקים כמונו למדינה דמוקרטית יותר השומרת על זכויות היסוד וחרויות הפרט.  העמותה לחופש התרבות