לפני כחצי שנה עלתה בישראל ההצגה “הגדר” של הבמאי והמחזאי נמרוד דנישמן, העוסקת בסיפור ההיכרות הוירטואלי של בועז וג’ורג’, שמתכתבים בגריינדר ומגלים שהם גרים משני צדי הגבול: בועז גר בישראל וג’ורג’ בדרום לבנון. שיחות הגריינדר בין השניים, המומחזות על הבמה, נוגעות בנושאים כמו ניהול מערכות יחסים וירטואליות וטיבן, תהליך היציאה מהארון, וכמובן המצב הפוליטי בארץ.
ההצגה, המציגה מאז בתאטרון צוותא, הצליחה לפרוץ לא רק את הגבול בין ישראל ללבנון, אלא גם להגיע אל מעבר לים. תאטרון “הכביסה המלוכלכת” בניו יורק, ששמע על ההצגה, החליט ליצור לה גרסה באנגלית ולהעלות אותה בפני הקהל האמריקאי.
“במהלך החודשים האחרונים, תוך כדי מחשבה על החומרים שנרצה להפיק במהלך העונה הראשונה שלנו, נתקלנו בכתבה על המחזה ‘הגדר‘, סיפרה ל-WDG מאירה דניאל חג’אג’ מתאטרון הכביסה המלוכלכת, “מצד אחד, המחזה נשמע מאוד רלוונטי לחומרים שאנחנו רוצים להביא, מצד שני, חששנו שהוא פוליטי לנו מדי. אז החלטנו לבדוק – הגענו לנמרוד דנישמן שכתב וביים את ההצגה בארץ ותוך יום כבר קיבלנו את התסריט. משם ועד תחילת העבודה הדרך הייתה קצרה מאוד”.
“התרגשתי מאוד כשמאירה יצרה איתי קשר לגבי המחזה”, אמר הבמאי והמחזאי נמרוד דנישמן, “אני עדיין לא מאמין שיצירת הביכורים שלי מציגה כעת בניו יורק, כל כך רחוק מהכיתה הקטנה בסמינר הקיבוצים שבה עלתה הגרסה הראשונה של ההצגה. זאת יצירה שעוסקת במפגש שמתקיים על הגבול שבין שתי מדינות אויבות. היא מתייחסת לגבול כמקום מפגש בין תרבויות, בין זהויות ובין בני אדם. אנחנו מבינים מה הדברים הרעים שמביאות איתן אפליקציות ההכרויות, אבל יש בהן גם הרבה יופי. בין היתר, היכולת הפוטנציאלית להיפגש ולדבר עם כל בחור ברחבי העולם. לאט לאט הגבולות יורדים, ואני חושב שתיאטרון הכביסה המלוכלכת זיהו את זה במחזה ובגלל זה בחרו בו. בשבוע שעבר הצגנו את הגדר בחיפה מול חניכי איגי ופעילי בית הקהילות, בינהן קהילות דוברות ערבית. המפגש איתם היה משמעותי ומרגש וממש הוציא את התקווה שעולה מן ההצגה החוצה. במקביל אלינו התקיימה הפרימיירה בניו יורק והרגשנו שאנחנו ברגע קסום, בו כל כך הרבה קהילות שונות נפגשות עם אותו הטקסט ברגע אחד”.
אהבה היא אפשרית כשאנחנו מכירים בעובדה שכולנו קורצנו מאותו חומר אנושי
“תיאטרון הכביסה המלוכלכת” (Dirty Laundry Theatre) היא קבוצת תיאטרון חדשה בניו יורק. הקבוצה הוקמה על ידי כמה שחקנים ישראלים בניצוחה של מאירה דניאל חג’אג’, במטרה לגשר ולמצוא את המשותף בין תרבויות ע”י שיתוף והצגה של סיפורים אישיים, אנושיים, “כביסה מלוכלכת” שיש לכולנו.
“מכיוון שכל חברי הקבוצה כרגע הם ישראלים או חצישראלים, הכי טבעי לנו להתחיל קרוב למה שאנחנו מכירים ובוער בנו – ישראל”, מסבירה חג’אג’, “אך היה לנו חשוב לא להתעסק בסכסוך הישראלי פלסטיני דווקא, כיוון שהוא מאלץ אנשים לקחת צד, מה שיוצר באופן אוטומטי קיטוב וקטרוג אלא לחשוף לקהל האמריקאי זווית שונה, פחות מדוברת, על התרבות הישראלית. יש כל כך הרבה רבדים שונים של החיים והתרבות הישראלים שלא מיוצגים בשום מקום, סיפורים על אנשים, התרחשויות וכביסה מלוכלכת יומיומית, שיש לכולם. אנחנו מאמינים שאצל כולנו היא מריחה אותו הדבר”.
מדוע בחרתם בהצגה הזו?
“הדבר העיקרי שמשך אותנו במחזה, מעבר לסיפור הרומנטי המרתק, הוא דרך התקשורת בין השניים והעובדה שהמחזאי נתן לנו רק את המרחב הוירטואלי לעבוד איתו, והשאיר את המרחב הפיזי חופשי למשחק. בעידן של היום, רוב התקשורת בין אנשים מתרחשת בעולם הוירטואלי. התקשורת הזו מאפשרת ויוצרת מימד חדש שבו אנחנו רשאים להיות מי שנרצה ואיך שנרצה. זה מאפשר לנו להמציא את עצמנו מחדש, ואולי לפרוץ גבולות שללא הפלטפרמה הזו, לא היינו מעזים.
יחד עם זאת, הפלטפורמה הזו מציפה את הדמיון של הנמען. מקבל ההודעה עסוק באינטרפרטציה של מה שהוא קורא. כשאנחנו שולחים הודעה, אנחנו יודעים למה התכוונו. אבל אנחנו לא יודעים איך יקרא אותה הנמען. כמו שדרך התקשורת הזו מאפשרת לנו לגשר על פערים רבים, כך היא גם מאפשרת לנו להתנתק בקלות, ואולי לא להתמודד עם דברים רבים. המחזה משחק עם האיזון והמתח בין המרחב הוירטואלי והפיזי הזה בצורה מרתקת ומחושבת, ואנחנו פשוט התאהבנו והתלהבנו.
רובד נוסף שמשך אותנו מאוד הוא הפשטות של הסיפור, והעובדה שהוא מוכר וקרה/קורה/יקרה לא רק בקרב הקהילה הלהט”בית, אלא פשוט בין שני אנשים. הרגשנו שבפעם הראשונה אנחנו נתקלים ביצירה שלא מתמקדת בנושאים ייחודיים לקהילה ספציפית, אלא בחלק הרחב יותר, המהות האנושית של הזדקקות והשתוקקות לקשר בכל מרחב שהוא. הרובד האנושי הזה יושב בלב ליבו של התאטרון שלנו ובעצם מייצג את כל מה שאנחנו מאמינים בו; אין ׳אנחנו׳ ו׳הם׳. יש רק ׳אנחנו׳.
האם ההצגה עברה אילו שהן התאמות לקהל האמריקאי?
“למעט תרגום, השתדלנו לשמור על הסיפור כמו שהוא. אנחנו מאמינים שהסיפור הוא סיפור אוניברסלי, על שני אנשים, להט”בים או לא. בין אם יש סכסוך בין מדינות, אנחנו אלה שמחליטים אם לשתף איתו פעולה או לא. הסיפור בעינינו הוא לא על הסכסוך אלא האנשים שכלואים בו ואולי כלואים בתוך עצמם ומשתמשים בו כסיבה או תירוץ להתמודד או לא להתמודד עם מה שקורה בתוכם”.
כיצד השחקנים והצוות התחברו לסיפור?
“כיוון שהסיפור הוא כל כך אנושי, שני השחקנים הנפלאים אלי שונפלד ואדריאן ריפאת, בנו את עצמם לתוך הדמויות הכתובות בקלות רבה ומצאו נקודות חיבור רבות בינם לבין הדמויות. לא משנה אם אתה אמריקאי, לבנוני, ישראלי או רוסי, הדמויות שכתב נמרוד כל כך אנושיות, שקשה יהיה שלא להתחבר אל שתיהן ולמצוא קצת מאיתנו בכל אחת מהן”.
כיצד סיפור כ”כ ישראלי ומורכב מתקבל ע”י הקהל האמריקאי?
“הסיפור הוא סיפור על השתוקקות, פתיחות, גבולות, ומאבק בין מה שכביכול כופה עלינו המציאות, לבין הבחירות האישיות שלנו ומה שאנחנו רוצים ליצור. אין לנו ספק שאמריקאים, שהם יוצרים חלומות באופן יומיומי, יתחברו לסיפור הנפלא הזה.
חשוב לזכור כי רבים אינם מכירים את המצב, מלבד מה שהם רואים בחדשות. היו כמה אנשים שפנו אלי אחרי המופע הראשון וביקשו שאעזור להם ליישב ויכוח, כי הם לא מצליחים להחליט מי הבחור הטוב ומי הבחור הרע בהצגה. אני רק חייכתי אליהם ועניתי: “אין בעד מה”. זה בדיוק סוג הדיון שהתיאטרון שלנו אמור להצית וזו הסיבה שההצגה הזו מתאימה לו בצורה מושלמת”.
מהו לדעתך המסר האוניברסלי שמעבירה ההצגה, שאותו תרצו להעביר לקהל שלכם?”
“אנחנו מקווים שהקהל יצא מההצגה עם מחשבות; מחשבות על אנשים שנמצאים בלב סכסוך פוליטי מורכב, במיוחד ליד הגבול (ואנחנו דווקא לא מדברים רק על ישראל). מחשבות על דעות קדומות שיש להם ואיך הן משפיעות על האמונות והמעשים שלהם ביומיום. אהבה היא אפשרית כשאנחנו מכירים בעובדה שכולנו קורצנו מאותו חומר אנושי, והיא אפילו אפשרית בפלטפורמה הכי ‘שוק בשר’ שיש. אה, ותסתכלו על הירח”.
הצגות קרובות בישראל: 14.7, 18.8 צוותא ת”א | 20.8 מזקקה ירושלים
BORDERES | מחזה: נמרוד דנישמן, תרגום לאנגלית: עדי דרורי | שחקנים: אלי שונפלד- בועז, אדריאן ריפעת- ג׳ורג׳ | מפיקה- מאירה דניאל חג׳אג׳ | במאי-מייקל ר. פיאצה | ע. במאי- אביגייל בריגר | מנהלת במה- ליאור ויינר
