פורים | ליאת גורן

cc0

אמא תמיד אמרה שהיא שונאת את פורים. ההתעסקות הבלתי נגמרת בהכנת התחפושת ובסוף היא תמיד לא נוחה ומגרדת. גם ההשקעה במשלוח המנות וההאכזבה שמקבלים משלוח מנות פחות מוצלח. אני התרגשתי לכבוד פורים, אהבתי לחשוב על תחפושת שבועות מראש, לעצב אותה בראשי, להוציא אותה לפועל ולבסוף להתחפש. ההנאה שהסתכלתי במראה, הפעמים היחידות שאהבתי להסתכל במראה. הפעמים היחידות שבכלל הסתכלתי. אבל ברגע שרגלי יצאה מדלת ביתי, התחרטתי. צמרמורות, זיעה קרה, מה עשיתי? התחפושת בכלל לא מוצלחת, מה חשבתי? נשאר להוריד את התחפושת או לא ללכת בכלל. בגיל ההתבגרות תמיד חליתי בפורים. כך שגם אני שנאתי את פורים.

בגן ובכיתה א׳, עוד הצלחתי עם הטשטוש. אמא חיפשה אותי לליצנית עם בגד הגוף והגרביונים השחורים, שהיו של אחותי לבלט והיו קטנים עליה. אבל היא לא ידעה, שהתחפשתי לליצן, ככה גם הצגתי את עצמי. שוב בגד גוף וגרביונים שחורים, אף אחד לא יכול להגיד שאני לא חתול, למרות שאמא אמרה חתולה. אבל בכיתה ב׳ היה ברור שאני אידיאני ולא אינדיאנית, כי השיער שלי היה קצר, קצוץ. שבוע לפני הלכתי לספרית עם אמא, השיער תמיד היה באורך בינוני שלא צריך לאסוף אבל גם לא נכנס לפנים, מאוד שנות השמונים. אבל הספרית סיפרה אותי קצוץ. אמרה שזה מתאים לי. אמא היתה בשוק, אמרה שאבא מאוד יכעס. פתאום ראיתי אותי, עם התלבושת מבד היוטה, עם הכתר מלא בנוצות, עם הצבעים על הפנים, מחזיקה גרזן, הייתי מאושרת, הייתי אינדיאני. למרות שהילדים בכיתה אמרו שאני צריכה לחבוש כובע עד שהשיער יגדל ובכלל לאינדיאני יש צמות. בכיתה ג׳ התחפשתי לשוטר, הסברתי שזה להצגת בית הספר, בכיתה ד׳ לצ׳ארלי צ׳פלין, בכיתה ה לשרלוק הולמס ובכיתה ו׳ התחפשתי ללוחם קראטה עם חליפת הג’ודו של אחותי. אבל לפני שיצאתי מהבית, אמא פיזרה לי את השיער, אחותי שמה לי איפור בעיניים ואודם והחליפה את החגורה לבד זוהר אדום. אחרי זה כבר הפסקתי להתחפש.

בלבוש קרוס דרסינג אני כבר שנים. אולי עשור שאני קונה רק בגדי גברים. למה לעשות את כל הסיבוב בחנות באגף בגדי הנשים, לבחור ולמדוד שבמילא אני רוצה ללכת לצד השני, שם אמצא את מה שאני מחפשת?! גם מאז שהקניות הפכו להיות און ליין זה הרבה יותר פשוט, לא שואלים אותי למי אני קונה ואני יכולה להתפרע. אני נועלת נעלי גברים שאני קונה בחניות ילדים והשאר הם סניקרס ונעלי התעמלות. לפעמים אני לובשת גם תחתוני גברים, אבל הם לא נוחים בימי הוסת, שם אני עוברת לתחתוני סבתא בצבעי שחור/ לבן. ברגע שהסתפרתי והפסקתי לצבוע, אז כל המראה שלי הפך גברי לחלוטין. אבל אף אחד לא טועה, אני ״לא עוברת״ אפילו כשאני עם מעיל וכובע ומשקפי שמש. אפילו שאני עם גוזיות צמודות שמשטיחות את החזה. אפילו שאני על האופניים החשמליים עם קסדה של אופנוע. רק ילד שנמצא בגן של הבת שלי, כמו הילד בסיפור ״בגדי המלך החדשים״, שכל פעם כשרואה אותי, שואל אם אני בן. אני תמיד עונה לו, אתה מכיר אותי אני אמא של אן. אז אנחנו מתפנים לדבר על כלי עבודה ועל אופנועים.

הגיע פורים ומחג שאני לא סובלת, דווקא כיף לי. הבת שלי מציעה כל מיני תחפושות, קיבלנו גם כל מיני שמלות וכל יום היא בוחרת תחפושת אחרת, בוחרת איפור ואני אפילו מציירת לה משהו שקשור לתחפושת על הפנים, למרות שאני ציירת לא משהו. לה לא אכפת אם זה לא נוח או מסורבל, היא כל כך מרוצה כשהיא מסתכלת במראה. כשהיא יוצאת לרחוב בדרכה לגן, כולם מסתכלים עליה והיא מתחממת מהמבטים. אחותי מתקשרת ואומרת שהתמונות שאני שולחת שלה יפיפיות והיא לא היתה מצפה שככה אזרום עם הבת שלי עם כל השמלות והגינונים הליידיים שלה וחוג הבלט שאני מקפידה שתלך (היא גם בחוג קפוארה). זה לא קשה לי כי היא לא אני. קל לי כי אני אוהבת כל מה שהיא אוהבת, היא הבת שלי.

אנחנו הולכות לחוג בלט והבת שלי נעצרת מול חלון ראווה של חנות נעליים, עינייה נוצצות. ״אמא למה אין לך נעליים כאלה?״ ומצביעה על נעליי עקב גבוהות עם רצועות דקות מכסף. אני אפילו לא רואה אותן בחלון, רק אחרי שהיא אומרת לי, אני מתאמצת ורואה. ״אלו לא נעליים נוחות, אני נועלת נעליים נוחות”, אני אומרת לה. “אנחנו יכולות ללכת לקנות לך, זו חנות של גדולים”, היא מתעלמת מעניין הנוחות. “לא תודה, אבל לאחותי יש כאלה אם תרצי למדוד״, אני מוסיפה בהתגוננות. ״אני יכולה גם נעליים כאלה?״, היא מתעניינת. “אין בחנויות ילדים נעליים כאלו, חוץ מזה הם יכולות להרוס לך את כל היציבה והרגליים, תחכי כשתהיי גדולה״, אני חוזרת לתפקידי ההורי. ״את יודעת”, אני מספרת לה, “כשאמא שלי היתה יוצאת לאירוע, הייתי יודעת כי הייתי שומעת את נעלי העקב שלה מטופפות מרחוק עוד לפני שהיא נכנסה לחדר שלי”. אני מספרת בקול מתוק מריר. מזמן לא יצאתי לשום מקום, אין לי כוח, אז לבת שלי אין השוואה למשהו דומה.

הבת שלי ואני על הספה מתחבקות, רואות “המירוץ לדראג של רו פול” ואני מסבירה לה תוך כדי את ההבדל בין להתחפש לבת ולהפוך לבת. פתאום היא אומרת לי ״אמא אל תדאגי אני אגן עלייך״. ״למה את צריכה להגן עליי?״. ״את נראית כמו בן, את יכולה להסתבך בצרות צרורות״. עכשיו היא ההורה האחראי. ״אילו צרות צרורות? אנחנו גרות בגבעתיים״, אני עונה בהתגוננות ואז חוזרת להיות ההורה ״את לא צריכה לדאוג, אני מספיק גדולה לדאוג לי ולך״. אבל בכל זאת אני חייבת להוסיף ולהגיד לה, כאלו לפרוטוקול: ״מה זה חשוב מה חושבים אחרים? אני כבר חיה 40 פלוס שנים, אז מישהו שרק הכרתי יגיד לי מי אני?”. אני מרגישה את העצבנות זורמת לי בורידים. היא חושבת על זה ואומרת ״אמא אני אוהבת אותך הכי בעולם ואני אתחתן איתך”. אני יודעת שהיא למדה כבר שבנות יכולות להתחתן ואני יודעת שבנות באיזה שלב רוצות להתחתן עם האבא שלהן. אני מחבקת אותה ואומרת לה שזה מחמיא לי ומרגש אותי ושאני אוהבת אותה הכי בעולם גם. ״למרות שתהיי כבר סבתא״, היא מסייגת ושתינו צוחקות.

הכותבת ליאת גורן, מחברת הספרים “גאות” ו”רגילה”. רבים מסיפוריה הקצרים פורסמו באתר “גוגיי”