ערן גלובוס‎ נבחר ליו”ר הבית הפתוח בירושלים

יו”ר הבית הפתוח ערן גלובוס | צילום: עדי ברקו

אמש נבחרתי לכהן כיו”ר הבית הפתוח. ראשית אני רוצה להודות לועד – אור, אלישע, אנה, רועי, ניצן ותמר על האמון האדיר שנתנו בי. חשוב לי להודות במיוחד גם לעו”ד חיה ביטון, היו”ר היוצאת, ולדנה שרון, היו”ר הקודמת, על ההובלה שלהן את הבית בשנתיים מהקשות שידענו. אני רוצה להודות גם לחברות הועד המסיימות, לשרה קלה-מאיר, מנכ”לית הבית האחת והיחידה, לחברות הצוות, מתנדבי העמותה וחברי וחברות הקהילה הירושלמית. להיות היו”ר זאת הזכות הגדולה ביותר בחיי עד כה.

בתוך ההתרגשות, אני לא יכול שלא לחשוב על הדקירה במצעד הגאווה והסובלנות 2015, על שירה בנקי ז”ל, על הפצועים בגוף ובנפש, על הקהילה שלנו שאיבדה עוד מתחושת הביטחון הכל-כך שברירית בעיר הזאת. באותו יום שליסל דקר את כולנו. את הקהילה, את ירושלים, את כל מי שמאמינה, כמו שירה, בחופש לאהוב. עם כל תזכורת ללהט”בופוביה שמקיפה אותנו, ולצערי לא חסרות כאלה מדי יום, אני חושב על החובה שלנו לוודא ששירה היא הקורבן האחרון של השנאה.

היום ההוא תמיד יהיה חלק מהחיים שלי. הוא תמיד יהיה חלק מהבית הפתוח. התבגרתי יחד עם הבית – אני יליד 96, הוא יליד 97. ב-2002 הוא הפיק את המצעד הראשון בעיר (ומחוץ לת”א) ואני התחלתי את כיתה א’. ב-2006, כשהמצעד לא צעד, הבנתי בפעם הראשונה שאני הומו. ב-2009 דרכינו הצטלבו – הגעתי כנער מפוחד לקבוצת הנוער ומיד התאהבתי. הפעולה השבועית הפכה לשיא שסביבו אני מתכנן את השגרה השבועית, המקום בו אני מרגיש אהוב ומוערך. הבית. התחלתי להתנדב וב-2011 השתתפתי לראשונה בהפקת המצעד, משהו שעשיתי בכל שנה מאז, בתפקידים שונים, מניו-מדיה וקמפיין ועד הפקה בפועל. סביב המצעד נחשפתי לראשונה לשני התפקידים של הבית, כפי שנוסחו לפני 20 שנה – להיות בית לקהילה הגאה בירושלים ולפעול למען חברה פלורליסטית ופתוחה. החזון הזה מתבטא בכמעט כל תחום, פרויקט ואירוע של הבית. בדיוק כמו הבית עצמו, הוא נחוץ ורלוונטי היום לא פחות משהיה כשנוסד.

סדר עדיפויות ברור ושקוף ששם את הקהילה, את כל הקהילה – במרכז; את הנוער בזנות, את מי שאין לה קורת גג ומיטה חמה, את המלחמה באובדנות, את וותיקות הקהילה, את הקהילה הטרנסית, את הבי-פאן-פולי, את כל מי שנאבקת לשרוד, את מי שלא “סקסית”, את כל מי שמוחלשת ומודרת

20 שנה לא באות ברגל. לכן, לצד החגיגות וההוקרה למי שבזכותה אנחנו כאן, אנחנו מסתכלות לעבר 20 השנים הבאות. כמו כל מסע גדול, גם זה יקרה בהרבה צעדים קטנים. לועד יש אחריות גדולה על זריעת והנבטת הצעדים הבאים. כיו”ר, אני מבטיח שאקדם בראש ובראשונה, סדר עדיפויות ברור ושקוף ששם את הקהילה, את כל הקהילה – במרכז; את הנוער בזנות, את מי שאין לה קורת גג ומיטה חמה, את המלחמה באובדנות, את וותיקות הקהילה, את הקהילה הטרנסית, את הבי-פאן-פולי, את כל מי שנאבקת לשרוד, את מי שלא “סקסית”, את כל מי שמוחלשת ומודרת. נאבק בחשוכים כרב שלמה עמאר שמאיימים על הקיום שלנו כאן ונמשיך לייצר מצעד גדול ומשמעותי, שחוגג את הקהילה שלנו, את השונות שלנו ואת האהבה שלנו, כזה שמבטיח שלפחות יום אחד בשנה אין איש ואישה בישראל שיוכלו לשכוח את המחיר הבלתי נתפש של שנאת חינם.

אין ספק שהמשימות שעומדות בפנינו אדירות. אבל אני מאמין בנו –לא רק בוועד המנהל או בקהילה הירושלמית המדהימה. בכולנו. בתקופה שבה קמים מרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, מבאר שבע (בית גאה בבאר שבע ובדרום הנפלא) ועד חיפה (בית הקהילות, שפותח שעריו בימים אלה ממש) שמצטרפים למרכז הגאה בת”א, ועם השינויים ההיסטוריים באגודה, אני והבית הפתוח מחויבים היום, יותר מתמיד, לקהילה ארצית יותר, מכילה וייצוגית יותר, דמוקרטית יותר. רק קהילה כזאת יכולה, ביחד, להגשים את כל המשימות שלפנינו.

התחלתי ואסיים בתודות. תודה לכל מי שהייתה חלק במסע עד כה. ליו”ריות העבר בשנים שלי בבית, נעם, איתן, מאי ז”ל – זכיתי ללמוד מכן כל-כך הרבה. למדריכות, למתנדבות, לחברות הצוות, לחברי הקבוצה. לימדתן אותי מה זאת קהילה ומה זה מאבק. אני מבטיח שנעשה הכל כדי לשלב את שני הדברים בצורה הטובה ביותר, עד שלא תהיה יותר אפליה, ואלימות ושנאה. העיניים לעבר האופק, הלב מתפוצץ מגאווה וענווה. תודה ויאללה לעבודה. 3>