“עצם הנוכחות שלנו כא.נשים מגווני מגדר מחוללת בעולם מהפיכה”

דברי ברכה של נינה הלוי, פעילה בפרויקט גילה להעצמה טרנסית ונציגת הציבור בוועדה של משרד הבריאות לאישור ניתוחי התאמה מגדרית, במסגרת אירוע “בריאות שווה” – מפגש של בכירי מערכת הבריאות עם ארגוני הקהילה הגאה

הימים ימים היסטוריים, וגם קצת היסטריים – לא בטוח שהנס הזה שקורה לנו יחזיק עוד זמן, אבל כל הטוב שקרה לנו בשנים האחרונות כבר משאיר את חותמו ולא בקלות יימחק. ברוח של תקוה, ומתוך הבנה עמוקה שלא רק התוצאה היא הקובעת, ולא המטרה מקדשת את האמצעים, אלא תבונת הרגע, הראיה הנכונה והכוונה המדוייקת הם המבחן של כל אחת ואחד מאתנו, בכל מצב, הייתי רוצה לדייק כאן בדברי הקצרים, ואני מתנצלת מראש אם חלקם יישמעו נוקבים – אני מדברת כאן כבתוך משפחתי, ומתוך אמון שהדברים ייפלו נכון על אוזניכם.

קצת על עצמי: כשנולדתי שוייכתי למין זכר בשל הגניטליה שלי, אבל כבר בגיל שלוש הבנתי מי אני, גם כשלא נמצאו המילים להסביר זאת לעצמי או לסביבתי. גדלתי בתקופה שבה לא היה מקום בעולם לבנות ובני מיני, ושרדתי בזכות היכולת להדחיק את מי שאני וללמוד לשחק את המשחק הגברי עד כדי שלמות. המזל שלי בחיים אפשר לי לצאת בבטחה יחסית מהארון בגיל 45 ,וכ-late transitioner בעידן מעט יותר מאפשר, זכיתי לממש את עצמי בזהותי כטרנסית, ולשמר בתוך כך את זוגיותי עם דגנית, להמשיך לגדל יחד את בתנו נעה, ולשמר את כל מעגלי המשפחתיים והחברתיים, ובעיקר להיות מספיק מבוססת כדי להקדיש את כל זמני לטובת הקהילה/משפחה הטרנסית שלי.

למרבה הצער, אפילו כיום, מעטות מאתנו זוכות למזל כזה. אנחנו קהילה עניה – רבות מאתנו נעדרות מערכת תמיכה מתפרנסות בדוחק משכר מינימום או פחות מזה. רבים מאתנו שורדים באמצעות עבודת מין, באין אפשרות אחרת להתפרנס – הדרך שלנו למקום תחת השמש עוד ארוכה מאד.

משך שנים היינו שקופות, מעטים הסכימו לפקוח עיניים, להכיר בקיומנו ולהעניק לנו טיפול. לעתים, גם כשהטיפול ניתן, הוא ניתן ברוח של נדבה הניתנת לעני, לאו דווקא ברמה הגבוהה ביותר, ולאו דווקא בהתייחסות אנושית נאותה ומכבדת.

הימים האלה חלפו – אנחנו קהילה חזקה, יותר ויותר רואים אותנו ושומעים אותנו, אנחנו תובעות את מקומנו, ורבים מתחילים להכיר בנו כמי שעומדות ועומדים במבחני חיים קשים ביותר, אך לא מוותרות על כבודנו העצמי ועל הדרישה המובנת מאליה לא רק ליחס מכבד, אלא גם, ובעיקר, לרפואה מותאמת וברמת המצוינות הגבוהה ביותר.

ימי חדר ניתוח נוספו, אנשי מקצוע ובתי חולים מתעניינים, רוצים לפתוח לנו דלתות, לעשות התאמות, ולחתור לרמה המקצועית ולאנושיות הנדרשות

נעצור לרגע לברך על הטוב: ימי חדר ניתוח נוספו (עדיין מעט מדי, אך תודה להנהלת שיבא ובעיקר לד”ר רז גרוס המדהים שעושה עבורנו רבות, מעל ומעבר לתפקידו כיו”ר הוועדה), אנשי מקצוע ובתי חולים מתעניינים, רוצים לפתוח לנו דלתות, לעשות התאמות, ולחתור לרמה המקצועית ולאנושיות הנדרשות. נוהל מיטיב ומדייק נכתב יחד עם מטה האגף לבריאות הנפש, תודה לד”ר טל ברגמן ולדני בודובסקי היקר באדם; ועדה של משרד הבריאות יושבת ומגבשת המלצות על הרחבת השירותים עבורנו.

כדי לדייק את הדברים, חשוב מאד לשמוע אותנו ולעבוד בצמוד אלינו – ההתקדמות ברפואה שלנו לא דומה לאתגרים כגון סרטן, סכרת או מחלות לב, תחומים עתירי מחקר ותקציב. במצבנו היום, רוב הידע עלינו עדיין נמצא רק אצלנו, ובבואנו להפוך מקהילה שקופה, לא מוכרת, נעדרת ממחקרים ומתוכניות לימוד, אנחנו נדרשות ראשית לתת יד לאנשי המקצוע הרלוונטיים, לשבת אתם לשולחן ולהתחיל לעבוד במשותף כדי להעביר ידע, להקים ולהרחיב שירותים, לדייק נהלים, ולאמץ עקרונות של מערכת לומדת. יש לסייע ליוזמות אלה באמצעות תקצוב הכשרות שלנו, ליווי מקצועי והדרכות שלנו, התמחויות של רופאים בקליניקות מובילות בחו”ל ופתיחת כל הרפואה שלנו לשוק הפרטי.

מיכל סטולר, עובדת סוציאלית ומנהלת המרכז הטרנסי של פרויקט גילה והאגודה, ערכה מחקר על שימוש ברפואה הציבורית לעומת הפרטית לניתוחי התאמה מגדרית בקרב טרנסג’נדרים בישראל. המחקר מראה כי על אף רמות העוני והטראומה בקהילה שלנו, רבות מאתנו עדיין מעדיפות לחפש את הניתוחים החשובים לנו, הניתנים בחינם בסל הבריאות ונחשבים כמצילי חיים, דווקא ברפואה הפרטית. למה? בגלל ביורוקרטיה, בגלל שמירת סף, בגלל בורות ופחד מול מי שאנחנו, ומודלים מיושנים ובלתי מבוססים הרואים בנו אנשים הסובלים מהפרעה נפשית.

רק אנחנו מגדירות את עצמנו, והרפואה היא שירות, סיוע הניתן לנו כדי לממש יעדים של רווחה נפשית, מימוש עצמי ושוויון זכויות והזדמנויות

אנחנו עומדות על זכותנו לטיפול שוויוני – יישום של מודל ההסכמה מדעת, כמקובל מול כל אזרח המועמד לניתוח במדינת ישראל – ללא שמירת סף, ללא פתולוגיזציה, ללא חיטוט בסיפורי חיים ופרטים לא רלוונטיים על המיניות שלנו וחוויות הילדות שלנו. רק אנחנו מגדירות את עצמנו, והרפואה היא שירות, סיוע הניתן לנו כדי לממש יעדים של רווחה נפשית, מימוש עצמי ושוויון זכויות והזדמנויות – התערבות רפואית לצורך תיקון עוול חברתי.

אנחנו מבקשות ודורשות לתת רוח גבית לכל איש או אשת מקצוע המבקשים ללכת אתנו בדרך ולתת לנו רפואה ובריאות נפש מקצועית לעילא ומכבדת ללא רבב, כל זאת ללא הקמת מנגנונים מסורבלים ועוד מכשלות אדמיניסטרטיביות. איננו מבקשות גטאות רפואיים, ושירותים המנציחים את הראייה שלנו כחריגים.

אנחנו מבקשות ודורשות הרחבה של השירותים – אנחנו נמצאות בכל מקום, בכל קהילה, צבע, דת ומעמד, ומכוונות ליעד שבו כל מרפאה, כל מחלקה, כל בית חולים במדינה יוכל לתת לנו את הרפואה שאנו זקוקות לה, לא פחות.

לסיום אומר כי עצם הנוכחות שלנו כא.נשים מגווני מגדר מחוללת בעולם מהפיכה – כל אחד ואחת מאתנו הוא סוכן של שינוי חברתי – בעצם הקיום שלנו אנחנו מצביעות ומכוונות לאפשרות שזהות מגדרית, מופע מגדרי, יהיו רק עוד פרט במכלול של מי שאנו, כמו צבע שיער, צבע עיניים, צבע עור, דת או לאום. אנחנו מזמינות אתכם לתת לנו יד ולהביא את השינוי הזה יחד, לטובת כלל החברה האנושית ולמען עולם טוב יותר.