על מה אני צריך להעניש את עצמי?

Pixabay | cc0

לפני שנה ועשרה חודשים קיבלתי תשובה חיובית ל-HIV.

הזיכרון הכי חזק שלי מאותו הרגע זה הרופא שאמר לי: “הבדיקה שלך חזרה חיובית”. ואני, כמו בשניה הכי דרמטית בסרט, בוהה ושואל אותו: “מה אמרת?”

“הבדיקה שלך ל-HIV  חזרה, התשובה חיובית”.

(פאק, זה אמיתי. איך זה קרה? וואי עכשיו אני בחיים לא אמצא זוגיות. ישמצב שלא שמעתי טוב? מה אתה מקשקש, אתה יודע טוב מאוד שאין שום בעיה להיות בזוגיות עם נשא גם אם אתה שלילי. אולי הוא טעה. הם טועים לפעמים. ועמית, אתה בעצמך היית בזוגיות עם נשא כשהיית שלילי, אז למה שלא תצליח ליצור זוגיות? מאיפה הסיפור הזה? שיט, מה אמא תגיד. איך היא תגיב? ואבא, את זה בכלל קשה לי לדמיין. פאק פאק פאק. אני לא מתכוון להתאבל, אין לי על מה. רגע, מה זה אומר עכשיו? תרופות? בתי חולים?….)

עוד ועוד קולות אצלי בראש, רכבת המחשבות שלא עוצרת. מדי פעם מצליח לקלוט איזה משפט של הרופא, במקביל אליו המחשבות ממשיכות לטוס, להשתולל.

(….מה זה אומר עלי עכשיו? מה יחשבו עלי עכשיו? מה יגידו עלי? אני אחלה? אני אמות? עמית, די כבר עם השטויות שלך אתה יודע שלא תמות ותכף נברר עם הרופא לגבי מחלות והכל יהיה בסדר, תנשום שניה. טוב אני נושם. ממי נדבקתי? ממנו? לא היה אף אחד אחר, זה חייב להיות ממנו. רגע, זה משנה? זה לא ישנה כלום, תשחרר את המחשבה הזאת. טוב עמית, אתה עכשיו עומד לקחת שתי נשימות עמוקות ואז לעבוד בצעדים קטנים. צעד ראשון- המחשבות האלו יחכו, בוא ניקח שניה הפסקה, נקשיב לרופא, נשאל שאלות ואז נצא למרפסת ונמשיך משם. טוב? טוב.)

האמת שלא היו לי הרבה שאלות. הרופא חזר שוב על מה שידעתי, שאני ממש לא הולך למות, שאני גם לא עומד לחלות, ושלמעשה מהיום הכדור-אחד-ביום הזה ישמור עלי וגם ישמור על הסביבה שלי, שכל זמן שאני לוקח אותו את ה-HIV  שלי אני משאיר לעצמי ולא מעביר לאף אדם אחר. אנדיטקטבל קוראים לזה.

סיימתי עם הרופא, אמרתי תודה יפה ויצאתי למרפסת של איכילוב. זה תמיד מדהים אותי איך העולם ממשיך להתנהג רגיל גם במצבים כאלה. האנשים עדיין מתרוצצים, המכוניות עדיין צופרות, השמש עוד זורחת.

התיישבתי במרפסת, ושוב, המחשבות התחילו להתרוצץ. הבודהה, החכם הזה, אמר פעם: “כל מה שאנחנו הוא התוצאה של מה שחשבנו. התודעה היא הכול. אנו הופכים להיות מה שאנו חושבים”.

המחשבות שלנו הן ברובן מחשבות אוטומטיות, כאלו שאנו לא בוחרים באופן מודע אלא עולות באופן אוטומטי מתוך חוויות שחווינו בעבר, כאבים שכאבנו, אמונות שיש לנו על עצמנו ועל העולם, רובן בתת המודע שלנו.

שאלתי את עצמי באותם הרגעים שם באיכילוב מה המחשבות שמסתובבות שם בראש, ממה אני מפחד, והרשימה עלתה לנגד עיני: פחד מבדידות, מכאב, מדחיה, פחד לחזור לארון, פחד ממוות, פחד מלא למצוא זוגיות ולהישאר לבד. החלטתי שבמקום להיסחף אל אותן מחשבות אוטומטיות שחשבתי, אני עוצר ובוחן עכשיו את העובדות.

עובדה- אני לא עומד למות בגלל ה-HIV. עובדה- אני יודע שהבריאות שלי לא עומדת להיפגע כתוצאה מהנגיף ועם הטיפול שאקבל מדובר במחלה כרונית לכל דבר. עוד עובדה היא שאני יודע שיש זוגות מעורבי סטטוס, והיי, אפילו אני יצאתי עם נשאים בעבר ולא נתתי לזה להוות שיקול, ומי שלא יראה מעבר לסטטוס ה-HIV שלי גם ככה לא פוטנציאל לזוגיות שאני רוצה ליצור. עובדה נוספת היא העובדה שהביאה אותי לרגע הזה. אני נשא HIV. אני נשא כי עשיתי סקס בלי קונדום, שאני בחרתי לעשות.

האם התכוונתי שזה מה שיקרה? האם תכננתי או ביקשתי את זה? ברור שלא. כלומר, טעיתי. פגשתם פעם אדם שלא טועה? כולנו טועים. אנחנו טועים במערכות יחסים, אנחנו טועים בדרך שבה אנחנו מתקשרים עם עצמנו, אנחנו טועים כל הזמן

כמו שראיתי את זה באותו רגע עמדו שתי אפשרויות לפני: אפשרות ראשונה היא להמשיך בקו המחשבות האלו שהיו שם בהתחלה, לכעוס, להאשים את עצמי ואת העולם, לשאול “למה זה קרה לי”, להתעסק ב”זה לא היה אמור לקרות”, להתנגד לסיטואציה. שאלות שמאחוריהן עומדת הלקאה עצמית, אותו שוט שאנו מוציאים כשאנחנו מאמינים שאנחנו צריכים להעניש את עצמנו, כי אם זה יכאב מספיק- נלמד, כי אם זה יכאב מספיק- זה יכאב פחות כשאחרים יכאיבו. אחד המנגנונים ההרסניים של בן האדם הוא מנגנון ההלקאה העצמית. הפכנו, כחברה, לכל כך מיומנים בשימוש במנגנון הזה עד שרובינו כלל לא שמים לב לכך.

אבל רגע, על מה אני צריך להעניש את עצמי?

האם התכוונתי שזה מה שיקרה? האם תכננתי או ביקשתי את זה? ברור שלא. כלומר, טעיתי. פגשתם פעם אדם שלא טועה? כולנו טועים. אנחנו טועים במערכות יחסים, אנחנו טועים בדרך שבה אנחנו מתקשרים עם עצמנו, אנחנו טועים כל הזמן. ואני, האם אני רוצה להיות אדם שמעניש את עצמו על הטעויות שלו או שבוחר ללמוד מהן ולצמוח מהן?

בחרתי באותו הרגע להודות שעשיתי טעות ושזאת התוצאה. זה כל מה שזה. טעות.

החלפתי את המחשבות שהכילו כעס, האשמות, בושה במחשבה חדשה: ה-HIV  עומד להיות מנוף לצמיחה בחיים שלי. אני רוצה להיות כזה שמחוייב לצמיחה שלו רק כשזה נוח או בכל ההזדמנויות והנסיבות? אז הנה, קיבלתי אחלה הזדמנות להתאמן על זה. לא רק שאני לא עומד להתייסר ולהלקות את עצמי בגלל אותן נסיבות בלתי מבוקשות, אני עומד לעשות את הבלתי סביר, אני עומד לצמוח מתוכן.

ובאותו הרגע התחייבתי בפני עצמי לצמוח. באותו הרגע התחייבתי בפני עצמי ליצור טוב בעולם שסביבי, ליצור טוב בעולם שלי. חיים שלמים שראיתי בי קורבן של החיים שלי, היום אני בוחר להסתכל על עצמי כאחראי עליהם. וכן, פחדתי. אבל החלטתי לבטוח בי. לבטוח שלא משנה מה- אני אהיה בסדר.

הטקסט הזה אינו עוסק ב-HIV. הטקסט הזה עוסק בנו, בני האדם, בטבע האנושי ההו כה מחורבן הזה שלנו להתנגד למציאות שלנו, לסרב לקבל אותה. לשלם מחירים כבדים, כבדים מאוד לפעמים, אך להמשיך להיאחז באותן האשמות, לקפוא בצילו של הפחד. הטקסט הזה עוסק בכל אותן הנסיבות האלו שנכנסות לנו לחיים ברגע אחד ומפריעות לנו בתוכניות. פרידה מבן זוג, פיטורין, מוות של אדם קרוב וכן, גם קבלת תשובה חיובית ל-HIV. מה לעשות, לא תמיד שואלים אותנו מה נרצה להזמין מקטלוג החיים.

החיים האלו מזמנים לנו הפתעות, אירועים, דברים שלא רצינו שיקרו קורים ודברים שרצינו שיקרו לא קורים. והפער הזה, בין הרצוי למצוי, מעלה בנו כאב. כאב טבעי, כאב אנושי. אך האם אני נשאר שם, בפער, עם הכאב והייסורים וההחמצה? האם אני מאשים את עצמי והעולם על הפער הזה, מתנגד לו, עסוק באיך זה היה “אמור” להיות? אפשר להישאר שם ואפשר למצוא מיליוני תירוצים והצדקות ללמה להישאר שם. אפשרות שניה היא להסכים להיות בקבלה. להעז ולוותר על ההאשמות, על ההתנגדות. נכון, זה עשוי להיות מפחיד ומאתגר. אבל האמת היא שכולנו יודעים שהפחד והאתגר נמצאים שם, כך או כך.

מגיע לנו לקבל אותנו, מגיע לנו לקבל את המציאות שלנו, גם אם היא לא המציאות שתכננו, ולו רק כי היא המציאות כרגע. לקבל אותה זה לקבל אותנו, לקבל אותה זה לאהוב אותנו.

עמית תורג׳מן הינו מאמן להתפתחות אישית ומלווה תהליכי צמיחה. ניתן ליצור קשר בטל׳ 054-3273553 או בפייסבוק