Stonewall Inn, NYC | Another Believer | CC BY-SA 3.0
השנה היא 1969, להט”בים מוקצים מהחברה וזוכים לדה-לגיטימציה ודמוניזציה קיצוניות בתרבות, במוסדות חינוך, בפוליטיקה ובתקשורת, יציאה מהארון משמעותה לאבד את המשפחה, העבודה והחברים. הקהילה הלהטבית קיימת רק במחתרת.
המקום הוא “הסטונוול אין”, בר גאה ברחוב כריסטופר ב”גרינוויץ’ ווילג'” בניו יורק. ביום שישי אחד, ה- 28 ביוני 1969, המשטרה פשטה על המקום במטרה לבצע מעצרים ולעצור את המסיבה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא עושה את זה, אבל הפעם הקהילה הגיבה אחרת. ברגע של ספונטניות, החליטו הנוכחות במקום שהן מעשו ביחס המבזה כלפיהן והן שמות לו סוף. בין הראשונות היו מרת’ה פ. ג’ונסון (ה- P מייצגת “Pay it no mind” כתשובה למגדר שלה, בתקופה בה טרנסקסואליות עדיין לא הייתה מונח) שמסופר כי זרקה את כוס הצ’ייסר הראשונה על מראה, וצעקה כי יש לה זכויות אזרח.
אבל מה שהתחיל מהתקוממות של מעטות, קיבל תמיכה מחברות וחברי קהילה אחרים בתוך הבר ומחוצה לו. עדויות מאותו ערב מתארות את רגע התפנית כאשר אחת העצורות (שזהותה לא וודאית עד היום) שנאבקה בשוטרים במשך דקות ארוכות, צעקה אל עבר הקהל “אולי תעשו משהו?” ומאותו רגע, ההתנגדות הפכה למהומה. לבנים נזרקו, ניידות משטרה התהפכו על ידי ההמון, אך מה שמייצג בעיני באופן המיטבי ביותר את הלך הרוח המהפכני, הוא מלכות הדראג והטרנסיות שאחזו אחת בשנייה והחלו שרות ורוקדות ברחוב, “אנחנו נשות הסטונוול, את השיער מתלתלות, תחתונים לא לובשות, את שיער הערווה שלנו מראות”.
ההתקוממות הייתה לא רק התנגדות לאלימות או למעצר של הנוכחות במקום. אלא ששוב ושוב נשללה מהן לגיטימציה להתקיים במרחב הציבורי והן הורחקו ממנו באלימות, ובמעשה ההתקוממות עצמו הן יצאו מהבר ופיזית השתלטו על הרחוב. באירוע גאווה לא מאושר ולא מתוכנן, הן קבעו עובדות בשטח, לקחו את המקום שנשלל מהן והכריזו שהן לא מתביישות יותר. בכך כתבו כבר אז את המסרים שיובילו את התנועה הגאה גם חמישים שנים אחרי.
כתבה ממוסגרת על המהומות בסטונוול אין
השפה שאנחנו משתמשים בה, “גאווה”, התחילה כשנשות ואנשי הסטונוול סירבו לקבל את ההנחה שהן צריכות להתבייש ולהתקפל בפני האלימות המשטרתית כלפיהן. שיח ה”שחרור” התחיל שם, בייסוד תנועת החזית לשחרור הגאה (ה- Gay Liberation Front). המצעדים התחילו בהשתלטות על הרחוב וכאשר חודש לאחר המהומות, הן צויינו בתהלוכה ברחבי העיר, ושנה לאחר מכן – בתהלוכות בניו יורק, לוס אנג’לס, סן פרנסיסקו ושיקגו. במרוצת השנים הרעיון של צעידה ברחוב לשם הנכחה ומחאה, החצנה וגאווה, הפך למסורת שנתית בכל העולם. מסורת שחיברה את הקהילה ליום אחד בו היא מראה את כוחה כלפי חוץ ומחברת בין חלקיה השונים כלפי פנים.
חשוב לומר שהיו מאבקים גאים גם לפני סטונוול, אך מסיבות שונות הם לא הצליחו באותה המידה. ההתקוממות בסטונוול עיצבה את הקהילה שלנו, את השיח שלנו, את מבנה המחאה שלנו, לטוב ולרע. מי שהיו שם ברחוב, היו בעיקר אלה שלא היה להן מה להפסיד, שהיו בכלא, ברחוב, בעוני, ושגם בשנים שלאחר המהומות, לא התקבלו כראוי בקהילה עצמה. זכורה במיוחד העלייה של סילביה ריברה, ממובילות סטונוול (שחגגה שם יום הולדת 18 באותו יום שישי), לבמת המצעד בשנת 1973, וקריאות הבוז כלפיה מהקהל.
השנה, חמישים שנים למהומות, זו הזדמנות נהדרת לדבר עליהן, להכיר אותן ולהוקיר את מה שעשו בעבורנו. כל מחאה, הפגנה, שביתה שהרמנו כאן, הושפעו בדרך כזו או אחרת מהמסורת שהורישו לנו המוחות באותו הערב, ובשנים שלאחר מכן, בניו יורק, כאן בארץ, ובכל העולם.
הכותב הוא פעיל בקהילה. מתנדב בהפקת מצעדי הגאווה בירושלים מאז 2015
