כשמנסות להגיע לשורשי הקמת “חי.ה – פורום להטב”קי מזרחי” (חי.ה) מגיעות למספר סיפורים שונים. כמו הרבה רעיונות והמצאות בעולם, גם הצורך בחי.ה התגלגל במחשבותיהן ואף במילותיהן של נשים שונות בזמנים מקבילים עד אשר הן חברו להן יחדיו.
במרחב אחד, כותבת שורות אלו, יחד עם אדוה בודה ואבישג בן-שלום, עסקו רבות בנושא המזרחיות מזוויות שונות. כנשים אקטיביסטיות עסקנו יחד ובנפרד בנושאים שונים הקשורים במאבקים פמיניסטים מזרחיים. במקביל, חקרנו את החיבור שלנו ליהדות ולמסורתיות והמפגש שלהם עם הזהות הלהטב”קית שלנו.
במרחב אחר, לפתחו של אוהד חזקי דאז מנכ”ל “האגודה למען הלהט”ב”, הגיע רובן שימינוב שהקים בארה”ב התארגנות ספרדית-מזרחית להט”בית והלהיב אותו לפתוח קבוצה דומה בישראל. חזקי פנה לרעות נגר עם הרעיון של הקמת פורום מזרחי והם התחילו לגלגל אותו.
ואז, בקיץ 2018, דרכינו הצטלבו. בן-שלום פנתה לנגר: “אני רוצה שנדבר על העניין המזרחי”. מפה החל מסע שבו פעלנו כדי לחבר בין המזרחיות והלהטב”קיות כחלקים בלתי נפרדים מהזהות שלנו. בשלב הזה הפכנו גם לקבוצה המבקשת להתעמק פנימה בזהויות שלה ולצד זה להכניס את השיח המזרחי לקהילת הלהטב”ק ואת השיח הלהטב”קי למרחב המזרחי.
את הפלטפורמה הרשמית הציעה לנו האגודה למען הלהט”ב. נועה בורשטיין-חדד ורעות נגר הציעו את השם “חיה” כתוספת פמיניסטית לתליון ה”חי” המוכר, בתי עזרי הוסיפה את הנקודה הא-מגדרית, וכך הפכנו ל”חי.ה – פורום להטב”קי-מזרחי”. שם עם טוויסט קווירי-מזרחי.
כפורום, הקמנו קבוצת וואטסאפ וקיימנו מפגשים פנימיים שלנו ולצד זה ארגנו בעיקר אירועי שיח של פאנלים בנושאים שהעסיקו אותנו כמו: מסורתיות, אקטיביזם קווירי בפריפריה, הצטלבותיות של זהויות ודיכויים, חטיפות ילדי תימן המזרח והבלקן.
השיח בחי.ה כולל בירור מתמיד על ההשלכות של חוויות החיים הנולדות מתוך השילוב בין הזהות המזרחית והלהטב”קית. במאמר זה נעמיק בשתי שאלות מרכזיות: מהן סוגיות להטב”קיות – מזרחיות? מהן סוגיות מזרחיות שגם להטב”קיות מושפעות מהן וכיצד ההתעסקות בהן באה לידי ביטוי, אם בכלל, בקהילה הלהטב”קית?
“אי אפשר להיות קוקסינלית פרחה”: על ההיסטוריה הלהטב”קית מזרחית
לפני שנתייחס לשאלות אלה, המעשה הפמיניסטי המזרחי הנכון, כפי שלימדה אותנו מורתנו ד”ר יאלי השש, הוא להתבסס על ההיסטוריה ועל מי שפעלו בעבר ופועלות בהווה. עשייה להטב”קית מזרחית הייתה לפני חי.ה, ועדיין מתקיימת עשייה שאינה קשורה בחי.ה. בחלק זה נסקור בקצרה היסטוריה להטב”קית מזרחית דרך ייצוגים בתקשורת ובתרבות אשר משקפים במידה רבה את התפיסות הקהילתיות, ודרך פעילות שטח של להטב”ק מזרחיות.ים. חשוב לציין כי סקירה זו אינה מקיפה את כל העשייה ונקודות המבט, ונתנצל מראש בפני מי שאולי פספסנו.
במאי 1998, עלתה דנה אינטרנשיונל על במת האירוויזיון בברמינגהאם ועשתה היסטוריה עולמית, מקומית ומזרחית. אינטרנשיונל, האישה הטרנסית המוצהרת הראשונה שהשתתפה וזכתה באירוויזיון, התעקשה להגדיר את עצמה כקוקסינלית, על הרצף שבין גבר הומוסקסואל לאישה. הפרפורמנס וההתבטאויות שלה חצו לא רק את גבולות המגדר, אלא גם את גבולות הפרפורמנס האתני. התבטאויותיה במדיה ובהופעות הציגו דמות מורכבת שמחד מייצגת את המאבק הגאה, ומאידך שוללת תפיסות אוניברסליסטיות: נאבקת בכפייה דתית, אך מחזיקה בזהות ואמונה יהודיים, מגחיכה את אידיאל הגבריות הציוני, ומכריזה על פטריוטיות, ובעיקר חותרת תחת הדימוי שאימצו ארגוני הקהילה לקידום מאבקיהם: זוגות סיסג’נדרים, משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, שחיים בזוגיות ומגדלים ילדים. [1] זה היה מופע משמעותי של להטב”קיות מזרחית בלב המיינסטרים.
מופע משמעותי נוסף היה פריצתו של הליין המזרחי הגאה הראשון “אריסה” ב-2011. לרגע נראה היה שהמזרחיות תופסת מקום של כבוד בקהילה ומחוצה לה. להיטי הגאווה שהפיק הליין עם האמנים הנחשבים בישראל דוגמת עומר אדם ומרגלית צנעני הפכו ללהיטים שהושמעו רבות ברדיו ובמסיבות.
תמורות משמעותיות אלו בתרבות הפופולרית לא השפיעו דיין על השיח או המדיניות בקרב ארגוני הקהילה הגאה. הגבר המזרחי השרירי עם השערות בחזה השתלב היטב בקליפים של אריסה ואף ייצג את מצעדי הגאווה בחו”ל, אך הוא לא הוצג בראיונות בתקשורת והשתלב בקבלת החלטות בקנה מידה ארצי. כך מאבקי הקהילה הגדולים המשיכו לקדם בעיקר נושאים הרלוונטיים להומואים ולסביות במעמד כלכלי בינוני ומעלה ובעיקרן סוגיית הפונדקאות.
גם התפיסות הסטריאוטיפיות כלפי מזרחיות נותרו בעינן. כך למשל בסדרה “המהפכה הגאה בישראל” (2020) טען גל אוחובסקי כי בקרב משפחות מזרחיות ישנה פחות קבלה ללהט”בים.[2] על פי אוריאל יקותיאל, ממייסדי ליין “אריסה”, נרטיב זה משרת את התפיסה שמזרחים הם נחותים ומתנגדים ללהט”ביות ואילו אשכנזים הם נאורים וליברלים:
אין סוף להטב”קים מזרחים יצאו מהארון וזכו לחיבוקים ואהבה, כמו שאינספור אשכנזים קיבלו יחס מזעזע מהמשפחות שלהם ולהפך. להכליל את כל המזרחים כיצורים פחות מפותחים ואינטלקטואלים, שלא מצליחים להבין מושגים מתקדמים כמו נטייה מינית לעומת הצד האשכנזי, זה עוד לבנה בחומת הגזענות הנוראית במדינה. במיוחד בערוץ ממלכתי ובמימון ציבורי. אני נולדתי למשפחה מזרחית שאוהבת אותי, תמכה בי תמיד, ולעולם אבא שלי לא נתן לי כאפה כי *”זו תגובה מזרחית אמיתית”* ליציאה מהארון, כמו שנאמר שם.[3]
ייצוג סטריאוטיפי נוסף ניתן לראות בסרטון של יריב מוזר ואילן שיינפלד שנעשה במסגרת המיזם הקולנועי “שמים קאט להומופוביה” ובו מוצגת אמא מזרחית אשר מעודדת את הצופה לקבל את הבן ההומו שלה, תוך שהיא בוררת עדשים למג’דרה. כפי שכתבה דניאל דןוג סיגאוי בבלוג שלה:
הסרטון מנסה לייצג מאבק בהומופוביה ע”י הצגה סטריאוטיפית וגזענית של אישה מזרחית, שלא יודעת לדבר נכון, ושכל חייה סובבים סביב בישול מג’אדרה לבעלה (ותודה ליוצרים האשכנזים והשחקנית האשכנזיה שהראו לנו המזרחיות איך סובלנות צריכה להראות). [4]
בתוך הקהילה הקווירית החלו להישמע קולות שביקשו להנכיח בצורה משמעותית ומעמיקה את הלהטב”קיות המזרחית בדרכים שונות: בכתיבה פובליציסטית, בכתיבה אקדמית, בשירה, בפרסומים בבלוגים,[5] דרך הקמה של קבוצות פייסבוק,[6] ואף דרך אירועי תרבות.
ב-2013 לדוגמא, הופק ליין הדראג המזרחי-ברה”מי, בהובלת חן קלר, טניה רובינשטיין, ג’ן שוקה וסקאי ריקון, ובו באו לידי ביטוי ייצוגים מורכבים של קוויריות מזרחית. ב-2016 התקיים ערב להטב”קי מזרחי – “אוחצ’ה זה הפרחה החדשה” – שכלל פאנל ומסיבה בשיתוף עם התא המזרחי “ליבי במזרח” והתא הגאה באוניברסיטה העברית. ב-2017 נוהל פאנל שעסק בקוויריות ובמזרחיות במרכז הגאה[7] ובבית “אחותי – למען נשים בישראל”, בהובלת שירי אייזנר וארין טולדנו-פרג’וב, ובהשתתפות גיתית דהן, חן קלר ויוסףה מקיטון.[8]
האקטיביסטיות.ים פעלו בין היתר מתוך רצון לייצוג מזרחי שאינו גזעני. כך למשל לפי אייזנר, “תמיכה בזהויות שלנו ובלגיטימיות של הקיום שלנו נתפשת כאשכנזית, בעוד שמזרחים בדרך כלל מזוהים עם להט”בופוביה”;[9] מקיטון שמ.ה דגש על השימוש הגזעני במילה ‘ערס’ שעדיין נפוץ בקהילה הקווירית לתיאור בריון הומופוב אלים, אבל גם טיפוס “פרא אציל” מיני ורב-און גברי ונחשק באתרי היכרויות ובמצעדי גאווה.[10] מפיקות הדראג המזרחי-ברה”מי כתבו כי מדובר ב “ניסיון להעשיר את סצנת הדראג ולאפשר לנו להשמיע את קולנו הייחודי”. גם חי.ה הוקמה מתוך הצורך הזה.
לסיום הסקירה תרבותית, לא יכולנו להתעלם מיציאתה מהארון של שרית חדד בשנת 2021. אחרי ששחררה את השיר “אהבה כמו שלנו”, היא פרסמה בפייסבוק תמונות משפחתיות שלה עם זוגתה ובנותיה. באחת ההופעות האחרונות שלה, חדד הופיעה לצד זוגתה, תמר יהלומי, בדואט משותף. מדובר באירוע להטב”קי מזרחי משמעותי, וברמה האישית הוא מחמם את ליבנו.
שירלי קרוואני ורעות נגר באירוע השני של חי.ה באלבי
מהן סוגיות מזרחיות להטב”קיות?
אין לך אלוהימה – להטב”קיות ומסורתיות: מזרחיות במרחבים להט”ביים.
אחת התחושות שעלתה בשיחות בין חברות הפורום היא הצורך להשיל את הזהות המזרחית שלהן כאשר הן פועלות במסגרת ארגוני הקהילה, כך שלמעשה הזהות הלהט”בית באה על חשבון הזהות המזרחית. נשים מזרחיות מסורתיות רבות סיפרו שהן נתקלות בתגובות סטיגמטיות כמו “את לא נראית שומרת כשרות”, ובבקשה “לבחור צד” בין הלהטב”קיות לבין המסורתיות. בפאנל שערכנו ב-20.4.20 על מסורתיות להטב”קיות במרכז הגאה השתתפו יעל גולן, גלי סמבירא, בשמת לביא ומילה לירון קריאף, נשים לסביות וביסקסואליות המקיימות אורח חיים מסורתי-דתי. הן תיארו כי הקהילה מתקשה להכיל זהויות על מנעד המסורתיות-דתיות.
בפאנל נוסף, שנערך במסגרת פסטיבל “לבי במזרח” של תנועת אחותי למען נשים בישראל, דנו לירון כהן, סמירה סרייה ואורי ברוולד-שאער על הצטלבותיות באקטיביזם. כהן, אישה מרוקאית, לסבית ושמאלנית שגדלה בבית מסורתי בשדרות אמרה כך:
“הרבה פעמים יש נטייה לחשוב שהקושי שלנו הוא בתוך הבית השמרני … בבית אני חוטפת את הכאפה כשאני אומרת: אמא אני טבעונית, אמא אני לסבית, אני בוחרת שמאל. אבל אני יודעת להתמודד עם המשפחה שלי ויכולה לגרום להם להיות מספיק גמישים כדי להכיל את המקומות האלה.
אבל במרחבים [להט”ביים) שבהם את עולה ואומרת “זה מי שאני”, ואת מצפה שם להכי הרבה קבלה, בסוף את מקבלת את הכאפה. זה הדבר שנראה לי אישית הכי קשה לשאת אותו”.
יהל אזולאי שרעבי, ממייסדות קבוצת הפייסבוק “ג’דעיות – מדברות פמיניזם מזרחי”, מספרת כי עבורה תחושת ההדרה קיימת במרחבים להט”בים רבים:
זה שם. זה נוכח. בחיים האישיים כמו הציבוריים. כשבת זוג אשכנזיה באה אלי הביתה ורואה אותי מנשקת לסבא שלי ז”ל את היד והיא אומרת לי ‘באיזה קטע? את פמיניסטית’. אמרתי לה, ‘פספסת אבל שהוא נישק לי את היד רגע אחרי’. או כשאמא שלה שאלה אותי בפליאה ‘את?! לומדת באוניברסיטה העברית?’. זה פוגש אותך ביומיום במרחבים משותפים אבל גם כשאת רואה חוסר ייצוג מזרחי בפעילות של הארגונים הגאים.[11]
לעתים החוויה הלהט”בית המזרחית קשורה גם בבושה. רעות נגר מתארת כיצד התביישה בסממנים המזרחיים שלה כשעברה מאשדוד לתל אביב:
“הרגשתי שבאשדוד אין לי יכולת להתפתח. כשהגעתי לתל-אביב, עשיתי נזם באף ועגיל פה ועגיל שם, צבעתי פס בלונדיני. רציתי להגיד – אולי אני נראית מזרחית, אבל למרות זאת אני סבבה. גם התפדחתי ללכת עם הצמיד שקיבלתי לסיום התואר והיום אני גאה בו בטירוף”.[12]
הניסיון לשנות את החיצוניות שלה לא בהכרח עזר לנגר:
“הרבה פעמים שפטו אותי על המזרחיות שלי, הניחו עלי הנחות והמעיטו בערכי. במקומות רבים בחיים לא ניתנו לי הזדמנויות שידידים בהירים ממני קיבלו”.[13]
תחושות דומות של בושה סביב סממנים מזרחיים עלו בקרב חברות רבות בחי.ה שקיבלו עבור בר או בת המצווה במתנה שרשרת זהב של חמסה או מגן דוד, והשאירו אותן במגירה. בפורום החלטנו לעצב שרשרת של חי.ה במגוון צורות, ביניהן גם בתוך חמסה, וזהו צעד שפירושו לצאת מהבושה ולהתגאות במסורת שלנו.
להטב”קיות במרחבים מזרחיים: הבית, השכונה ושאלת המסורתיות
המרחב המזרחי אינו מקשה אחת והוא מורכב מנרטיבים שונים. עם זאת, ישנן נקודות דמיון שחוזרות ועולות בסיפורים רבים. למשל, רוב סיפורי היציאה מהארון תיארו התחלה קשה והכלה וקבלה בהמשך.
בשמת לביא סיפרה כי בתחילת הקשר שלה עם אישתה, חמותה סירבה לקבל את הקשר ביניהן. אולם לאחר שפגשה בבשמת בדרך לבית הכנסת בערב יום כיפור, משהו בה נפתח והיא לאט לאט החלה לקבל אותה למשפחה. אבישג טביב, מייסדת הליין הגאה הבאר-שבעי ה”מונרו”, סיפרה כיצד אמא שלה לא קיבלה את זה שהיא חיה בב”ש עם בת זוג, אבל לא יכלה לשאת את זה שבתה לא תגיע לארוחות שישי עם המשפחה, אז היא הזמינה אותה ואת בנות זוגה. מכאן החל תהליך קבלה ואמה אף הגיעה למצעד הגאווה עם חולצה של “מונרו”.
ההנחה הרווחת על החוויה הלהטב”קית מול משפחה מזרחית, היא שגם אם כלפי חוץ יש שמרנות, המשפחה היא מעל הכל ותוכל להכיל את הלהטב”קיות בתוך הבית. אך מה המשמעות עבור להטב”ק מזרחיםות? ולהטב”ק מהקהילה המסורתית-דתית? האם הקבלה בבית והשתיקה בחוץ היא לא דחיפה לארון ומסכנת נפשות?
ב-2019 לקראת חודש הגאווה נאמרו אמירות להטב”ופוביות בוטות מצד שר החינוך דאז, רפי פרץ. בעוד רבנים אשכנזים כדוגמת הרב לאו יצאו בהצהרות תמיכה בקהילת הלהטב”ק, ההנהגה המזרחית האורתודוקסית והמסורתית דממה. אדוה בודה, ממייסדות חי.ה, שגדלה בבית מסורתי בפריפריה, ביקשה למצוא את המנהיג הרבני הספרדי שיתמוך בחברי ובחברות הקהילה הלהטב”קית כמותה. לדבריה:
“יש אמירה שמזרחים מקבלים [את הלהט”ביות] בבתים. אמהות מזרחיות זורמות על זה, אבל בסוף, כשאתה חי בחברה שהיא הומופובית כלפי חוץ, אתה חווה ניכור. אם יש מישהו שיכול להפיג את התחושות האלה, אלה מנהיגים שישפיעו על ההורים ועל אנשי חינוך.”
באותו זמן השתתפה בודה בתכנית מנהיגות מטעם עמותת “תיקון – התנועה להתחדשות החברה והתרבות בישראל” הפועלת לגישור בין קבוצות בחברה הישראלית מתוך תפיסה יהודית מסורתית. בודה הסבירה לאנשי הארגון את הסכנה באמירות כאלה על בני נוער להט”ב וביקשה שתצא הודעת גינוי מטעם הארגון. בקשתה לא נענתה, אולם היא הובילה למפגש ראשון בין ראש התנועה, פרופ’ מאיר בוזגלו ללהט”ב מזרחים, בהובלת מנכ”לית ארגון דאז, אורנא נחמני, בו העלינו והסברנו את סכנת הנפשות הכרוכה בטיפולי המרה ובשתיקתם של מובילי דעה.
קיווינו שארגון אשר מדבר על הבשורה שיש למסורתיות עבור החברה הישראלית כגשר בין אוכלוסיות שונות, ידע להתמודד המורכבות של הסוגיה הלהטב”ית, אולם בוזגלו טען שהוא צריך ללמוד את הנושא לפני שיפרסם הצהרה פומבית. ההצהרה לא פורסמה עד היום. עבורנו, דווקא מתוך המסורתיות, ניתן לדבר על להט”ביות, בעיקר לאור העובדה שהמסורתיות במהותה מהווה מרחב של ריבוי.[14] באחד המפגשים שלנו טען שגיא אברג’ל שה”מסורתיות היא הקוויריות של היהדות”, כלומר היא מהווה מרחב נזיל ולא דיכוטומי.
חי.ה שואפת להשפיע על המרחב המזרחי גם באמצעות שיתופי פעולה שאנו בונות למשל: שיח עם בית המדרש של הקשת הדמוקרטית המזרחית, אירוע שירה קווירית במסגרת אירוע של “שוברות קירות”, הודות לאירועים אלו הגענו לקהל מזרחי שאינו להטב”ק וחשפנו אותו לייצוגים וסוגיות להטב”קיות מזרחיות.
שירלי קרוואני, רעות נגר, אליהו אליהו ונדב משעלי, באירוע של חי.ה באשדוד
לא רק להט”בית
להטב”ק חיים בכל מקום ובכל קהילה. לכן, ישנןם להטב”ק המתמודדים עם עוני; עם פינוי אלים מבתיהן בגבעת עמל, אבו כביר ויפו; ישנם כאלו שהן ומשפחותיהן נאבקות לקבלת דיור ציבורי; שסובלים מאלימות מהמשטרה; שבמשפחות שלהן נחטפו ילדים; שמתקשות למצוא עבודה בגלל שם המשפחה המזרחי; ושמקבלות תגובות גזעניות על הנראות שלהן, אופן הדיבור שלהן, ואף המוזיקה שהן אוהבות.
רבות מאיתנו, הנשים שמרכיבות את חי.ה, לוקחות חלק במאבקים שונים של צדק חברתי ושוויון. כפורום, אנו משתפות פעולה עם ארגונים והתארגנויות כמו תנועת “שוברות קירות” תנועת שטח אקטיביסטית פמיניסטית המובלת על ידי פעילות חברתיות, ו”הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות”, הארגון הלהט”בי הראשון שאירגן עמנו אירועים ליום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. במסגרת מצעד הגאווה 2022 בירושלים, בשיתוף פעולה עם “שוברות קירות” ו”כאן תוקם”, מחינו מול נאומה של שרת התחבורה, מרב מיכאלי, על כך שתושבי.ות שכונת גבעת עמל בתל-אביב אשר פונו מבתיהן, טרם קיבלו את הפיצויים שנקבעו להן, ועל הפינוי הכפוי של משפחות משכונת כפר שלם בעיר. עם עלייתו לבמה של שר הבריאות, ניצן הורוביץ, מחינו על התעלמותו מדו”ח משרד הבריאות בנוגע לפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן.
נקודת המוצא שלנו כמייסדות חי.ה היא זאת של הפמיניזם המזרחי והאקטיביזם שלו בשטח.[15] אנו פועלות למען סולידריות בין מאבקים, לא רק כי ישנם להט”בים המתמודדים עם דיכוי אתני, כלכלי או מעמדי, אלא כי איננו משוחררות עד שהאישה האחרונה משוחררת. עם זאת, הטענה לפיה הקהילה הגאה צריכה להיות חלק מכלל המאבקים, לעמוד לצד חבריה וחברותיה גם בסוגיות שאינן להטב”קיות קלאסיות, ולהשקיע בכך ממשאביה, מורכבת עדיין. ולצערנו הדעות לגביה חלוקות.
נטע חממי-טביב במצעד הגאווה בירושלים 2022 | צילום: כרמן אלמקייס-עמוס
סיום – אז למה צריך פורום להטב”קי מזרחי?
המטרה העיקרית של חי.ה היא להביא כמה שיותר גיוון של דעות ופרספקטיבות שונות לתוך השיח בקהילה הגאה. כמי שמבקשות להוביל שינוי בשיח הקהילתי ולייצר שיח בקרב קהילות שונות בישראל, האירועים שלנו מתקיימים ברחבי הארץ, מבאר שבע ועד ירושלים, דרך יהוד ובת-ים, והזרוע עוד נטויה. אנו מייצרות שיתופי פעולה עם להטב”קיות נוספות שמעוניינות לפעול למען הרחבת הנרטיב הגאה בישראל וביניהן הקבוצה הלהטב”קית הברה”מית ולהט”ביות אתיופיות. לצד אירועי שיח, אנו מקיימות אירועים של “חי.ה על המוזיקה” בהובלת אלי אליהו, אירועים המיועדים להפגיש אוהבות מוזיקה סביב זהותן המזרחית והלהטב”קית.
המבעים הגזעניים במדיה מחלחלים ומשפיעים על עמדות הציבור, ובכך משפיעים על חוויות היום יום של להטב”קיות מזרחיות, בין אם בצורה ברורה ובין אם באמצעות “מיקרו אגרסיות” – חילופי דברים מרומזים שמטרתם להקטין את האחר ולהזכיר לו את מקומו. חוויות אלו מוכרות היטב לחברות חי.ה. למשל, כשפעילה מזרחית מרכזית בקהילה הגאה מורדת במוסכמות, נאמר לה “את לא פונקציה” או “תתיישרי לפי הקו שלנו”, וכשמישהי ממוצא אשכנזי אמרה משפט שנשמע לו מטופש, מתנדב באחד מארגוני הקהילה שאל בפליאה “מה נסגר איתך היום, את אבוטבול?”.
כקבוצה שבאופן שיטתי ועקבי מודרת מהשיח, מהנראות ומהייצוג, אנחנו צריכות להתכנס כדי להתחזק ולצאת מדוייקות יותר לחיבורים עם קבוצות אחרות, בעיקר עם הקבוצה בעלת הכוח. חי.ה מאפשרת חיבור מחודש ועצמתי לזהות המזרחית במרחב בטוח שבו החיבור בין הזהויות הוא לגיטימי ואף רצוי ומתבקש. כך נוכל לפעול לשינוי אמיתי ושורשי בקהילות שלנו.
הכותבת, שירלי קרוואני, אימא של דניאל ומעיין, נשואה לחן, פמיניסטית מזרחית קווירית, ממייסדות “חי.ה – פורום להטב”קי מזרחי” וחברת דירקטוריון ב”שוברות קירות”, עובדת סוציאלית קהילתית.
המאמר פורסם לראשונה בסתיו 2022 בגיליון הראשון העוסק כולו בנושא של להט”ביות ומזרחיות בכתב העת “הכיוון מזרח”, מכתבי העת החשובים בישראל העוסקים בסוגיות של רב-תרבותיות ושל זהות מזרחית וישראלית דרך נקודת מבט חברתית (החל משנת 2000). גיליון זה, שכותרתו “עליז.ה: תרבות, שירה וספרות להט”בית מזרחית”, הוא פרי עבודתן של העורכת הראשית, שולה קשת, העורכות ד”ר יסמין (מקס) ששון ולורן מילק, והמפיקה, בת שחר גורפינקל.
הוא מובא כאן לקראת הכנס הלהטב”קי המזרחי האקדמי הראשון שיתקיים ביום ג’, 2 ביולי 2024, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוא אורגן והופק על ידי חי.ה – הפורום הלהטב”קי המזרחי, המשרד לשוויון חברתי ולמעמד האשה, עיריית ב״ש והחוג למגדר באוניברסיטת בן-גוריון. ניתן יהיה לרכוש את הגיליון בהנחה בכנס.
[1] עמליה זיו, מחשבות מיניות : תיאוריה קווירית, פורנוגרפיה והפוליטיקה של המיניות, תל אביב: רסלינג, 2013.
[2] זאת תוך התעלמות מאגם בל, שסיפרה כיצד אמא שלה קיבלה אותה, ואת תמיכתה של אמה של רומי אברג’ל לאורך השינוי שלה. שתיהו טרנסג’נדריות מזרחיות. כמו כן, בפרק על מזרחיות הדגיש אוחובסקי את תרומתם הגדולה של ליין האריסה ועופר ניסים, אך לא התייחס לאילנה שירזי, דגנית ברוכי, גלית בן שמחון ודניאלה יעקובי, מחלוצות חיי הלילה של נשים לסביות בישראל, גם לא לליינים מזרחיים לנשים כמו ה”ליזי” ו”בואי”. רחלי סעיד, “‘המהפכה הגאה’: גל אוחובסקי בתפקיד אבישי בן חיים”, שיחה מקומית. 1.6.2020.
[3] https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid031hSeEiqb1EqYYiBQPWcCXJ9z9bMgww4piypeJAfLsNSneyxERCLFJq9xCzv9WAFDl&id=577119616
[4] https://www.youtube.com/watch?v=A7zq7v-LU3g. דןוג סיגאוי, “עיר של ערסים”, הפרשדונה (23.02.2013).
[5] ראו למשל: דןוג סיגאוי, “אני להט”ב, משמע אני לבן”, הפרשדונה (08.10.2013);
[6] הצעדים הראשונים ליצירת שיח במדיה היה הקמה של קבוצת הפייסבוק “שיח להטבא”קי מזרחי” ב-2013 על ידי דןוג ושירי אייזנר, וקבוצת הפייסבוק “גאווה מזרחית” ב-2015 על ידי אופק אזולאי יפרח, יהל אזולאי שרעבי ועדי סדקה.
[7] https://www.youtube.com/watch?v=qNM_bSDaEAA.
[8] בשנת 1993 מקיטון היה בין הראשונים שיצאו מהארון כחייל במצעד הגאווה. רבים זוכרים אותו בתור ‘החייל מגינת שיינקין”. באותה התקופה גם עוזי אבן, ששימש אז כחבר כנסת, יצא מן הארון והיה להומוסקסואל הגלוי הראשון בכנסת. בעוד היציאה של אבן נחגגה, מקיטון עלה למשפט והועף מהיחידה שלו. על הקשר של אירוע זה למזרחיות ראו אייל גרוס, “מיניות, גבריות, צבא ואזרחיות: שירות הומואים ולסביות בצה”ל במשקפיים השוואתיים”, פלילים, ט (דצמבר 2000), עמ’ 183-95; דני זאק, “אחרי 20 שנה: החייל מגינת שינקין כבר לא ‘הילד הטוב של הקהילה'”, מאקו (05.06.2013)
[9] צפי סער, “תשכחו את מה שאתם חושבים שאתם יודעים על ביסקסואליות”, הארץ (18.03.2014). לאייזנר פרק שלם על הקשר בין ביסקסואליות ומזרחיות בספרה , “ Bi: Notes for a Bisexual Revolution, Berkeley, California: Seal Press, 2013.
[10] יוסףה מקיטון, ” דברים שאמרתי בפאנל מזרחיות וקוויריות”, בלי גאולה (14.06.2017) .
[11] ראיון מתוך עבודת סמינר של הילה אסיה, “לסבית מזרחית פוליטית”, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה, 2022.
[12] שם.
[13] שם.
[14] יפה בניה, “הדרך המסורתית: אפשרות ליהדות כלל-ישראלית”, אתר מכון הרטמן (21.11.2019), https://heb.hartman.org.il/masortiyut-yaffa-benaya/.
[15] כמו בתנועת “אחותי למען נשים בישראל” שבמסגרתה פועלות נשים לסביות וטרנסיות מזרחיות, “שוברות קירות” שייסדו שתי לסביות מזרחיות, כרמן אלמקייס-עמוס וספיר סלוצקר-עמראן, ועמר”ם – הפועלים להכרה צדק וריפוי בנושא חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן.
