נעים מאד, קוראים לי יארא, לא יערה

Rainbow flag | vistavision | CC BY-NC-ND 2.0

קוראים לי יארא. אני פמיניסטית, פלסטינית, לסבית ולא חסר לי חברות.ים טובות.ים.

בבוקר אחד בתל אביב לפני כחמש שנים, כשהייתי בת 19, לבשתי את החולצה הוורודה שלי, זאת שנהגתי לשמור לימים ואירועים מיוחדים, נעלתי נעלי בובה, שמתי בתיק כריך גבינה ובקבוק מים ויצאתי להרצאה הראשונה שלי בתואר ראשון בהנדסה.

כך התחיל מסע חיי העצמאיים. מאז הספקתי ללמוד עברית, לסיים תואר ראשון דו חוגי ולעבוד במקביל בשבעים אחוז משרה, להתחיל תואר שני, להחליף את החולצה הוורודה באחת כחולה ואת נעלי הבובה בנעלי בלינסטון.

סיפרו לי שתל אביב זאת לא עיר אלא בועה, בועה ורודה ויפה מאד. בחרתי אמנם להתעלם מהצבע שלה, כי מעולם לא אהבתי ורוד, אבל עדיין התלהבתי מהרעיון של לחיות בבועה מנותקת. רציתי להתרחק מכל הדברים שפגשתי מחוץ לעיר: שוביניזם, כיבוש, מלחמות ועוד…

למה להתנתק? יארא בת ה-19 מעולם לא הצליחה לענות על השאלה הזאת. בדיוק כמו שיארא של היום אף פעם לא יודעת לענות על השאלה “מתי התחלת להיות פמיניסטית?”, כאילו מתי הבנתי שקוראים לערכים ואמונות שלי “ערכים פמיניסטים”? או כמו ששואלים אותי מתי הבנתי שאני לסבית והדבר היחיד שעולה לי לראש זה ‘מה זה מתי? כאילו מתי הפסקתי להדחיק את אהבתי לנשים?’ אלה סוג השאלות שאני כנראה לעולם לא אדע לתת להם תשובה טובה.

היום, שנתיים וחצי אחרי מהיציאה שלי מהארון, בתוך גבולות מדינת תל אביב, אני יכולה להגיד שתל אביב היא אכן בועה אבל אינה ורודה ואפילו לא כחולה… היא בועה צהובה. וגם לא הגוון היפה ממנו, זה שבאופנה היום, אלא זה המכוער והצבוע.

בדרך כלל אני נלחמת בשביל הנכחת השפה הערבית. חשוב לי שהכול יהיה כתוב בשתי השפות, ערבית ועברית. הפעם הסיטואציה קצת אחרת, הפעם אני כותבת לתל אביב, שלצערי הבנתי שהיא דוברת רק עברית והידע שלה בערבית הוא כמעט אפסי, כזה שנעצר אחרי חומוס וסבבה.

אני כבר לא רוצה להתאהב באף אחת מהבנות שלך. כי גם ככה הן לא יבינו את המילים של שירי האהבה של קאזים אלסאהר או משרוע לילה שאשלח להן, והן גם לא יבינו את מילות האהבה בערבית שיצאו לי באמצע הלילה בעודי ישנה

תל אביב היקרה, אני פונה אלייך בשפה שאת מבינה, פונה אלייך כדי לספר לך שאני עדיין מאמינה בך, שאני עדיין חושבת שזה בסדר לשלם ים של כסף בשביל לגור בך. אני פונה אלייך כי אני עדיין לא רוצה לוותר על התמימות שלי, ובטוחה שאפשר לייצר פה בועה צבעונית ומיוחדת, שבאמת מקבלת ואוהבת ללא תנאים ודרישות.

אהובתי תל אביב, אני לא רוצה להיפרד ממך אבל אנחנו גם לא יכולות להמשיך כך. אני עייפה מאוד, אני לא יכולה יותר להמשיך להתעלם מהגזענות שמושרשת בך כל כך עמוק. אני לא יכולה להמשיך בשיחות עם הבנות שלך באפליקציות ההיכרויות, השיחות שכולן חוזרות על עצמן. השיחות שגורמות לי להרגיש שאני “לא בסדר” כי כבר עברו 10 דקות ועוד לא “הודיתי” בזה שאני ערבייה. השיחות הזורמות שגורמות לשתינו לחייך וליהנות מההתכתבות עד שמגיע הרגע שצריך לקרוא לי בשמי, ככה למשל: “אז מה את אומרת יערה? בא לך להיפגש?” ורגע אחרי שאני מקבלת את ההצעה ומסכימה להיפגש, ומן הסתם גם מבהירה שבעצם YARA זה יארא ולא יערה, הטון משתנה או נעלם לגמרי. כלומר, או שהיא מפסיקה לענות לי או שפתאום היא חושבת ואפילו בטוחה שאנחנו יכולות להיות חברות טובות אבל לא נראה לה שזה ילך לכיוון רומנטי.

זה לא יפה, תל אביב, איך שחינכת את הבנות שלך. הרי מה אני מבקשת? לקבל אותי כמו שאני? עם הזהות הפלסטינית שלי? דגל ה”אהבה וקבלה ללא תנאים” לא אמור להיות הדגל שלך? חבל שרק אני מיישמת את זה בפועל ומתעלמת מהעובדה שהבנות שלך שרתו במודיעין, בשב”כ ובצבא שמתעלל בעם שלי, אבל זה כבר לא רלוונטי. אני כבר לא רוצה להתאהב באף אחת מהבנות שלך. כי גם ככה הן לא יבינו את המילים של שירי האהבה של קאזים אלסאהר או משרוע לילה שאשלח להן, והן גם לא יבינו את מילות האהבה בערבית שיצאו לי באמצע הלילה בעודי ישנה. אגב, אני גם לא רוצה להיות החברה הטובה שלהן, ככה שלא יוכלו להסתיר ולייפות את הגזענות שלהן ב-“חברה הערבייה” שלהן.

בבקשה תל אביב, תמצאי דרך לחנך את הבנות שלך מחדש, תסבירי להן שהגזענות עדיין מושרשת בהן עמוק והן צריכות לעבוד קשה מאד בשביל ליישם את מודל האהבה ללא תנאי שאת דוגלת בו.

בכל מקרה, אם תחליטי לעבור שינוי צבע, אני מבקשת ממך ללכת על צבעוני ולא להסתפק בצבע אחד.

אה ועוד דבר! שכחתי לספר לך שאני גם מחרימה את מצעד הגאווה אבל זה כבר סיפור אחר שאשמח לספר לך בהזדמנות.