אורי שמי | עומרי קורש | עדי נס
בתחילת חודש יוני יושק במסגרת אירועי הגאווה מיזם האמנות הגאה – ARTIQ, שנועד להעניק בית ובמה לאמנות ישראלית גאה בתחומים השונים.
המיזם יושק בארוע ראשון מסוגו, בהפקת המרכז הגאה ת”א בשיתוף עם מוזיאון ארץ ישראל, כחלק מעשרות ארועי הגאווה השונים שמקיים המרכז הגאה בכל רחבי העיר.
מטרתו של המיזם היא לקדם הקמה של מרכז לאמנות גאה בתל אביב, בו ישמרו ויוצגו מגוון רחב של יצירות אמנות פלסטית גאה עכשווית, בדומה למוזיאון Leslie-Lohman בניו יורק, Schwules בברלין ו Museu Da Diversidade בסאו פאולו.
הקמת מרכז מסוג זה תסייע לשמר את התרבות החזותית של הקהילה הגאה, להציג ולהנגיש אותה לקהילה הגאה ולציבור הרחב, לעודד יצירה גאה ולתמוך ביוצרים ויוצרות (מכל המגדרים ובכל מדיה).
“לקהילה הגאה בישראל קול ותרבות ייחודיים משלה, הגיע הזמן שיהיה לה גם מקום משלה בו ניתן יהיה להציגם בצורה אופטימלית”, מסבירה יעל רוזין, יוזמת הפרויקט, “הקצאת מרחב פיזי קונקרטי יש בו גם כדי להצהיר ולשאת אמירה ברורה על מקומה וחשיבותה של האמנות הגאה ועל הרלוונטיות שלה למציאות הישראלית. הגיע העת לפעול לשמירת נכסי התרבות הגאה והצגתם – עבור הקהילה הגאה בפרט והחברה הישראלית בכלל. מרחב קבוע יהווה מקום בטוח עבור האמנים והאמניות להציג את יצירותיהם/ן ויספק חלל מקצועי שעומד בסטנדרטים בינלאומיים להצגת יצירות אמנות. מקום משלנו יאפשר פעילות רציפה לאורך כל השנה, את הרחבת מנעד הפעילויות ואת הגשמתן של מטרות נוספות כגון חינוך, שימור, ומחקר”.
“אני רואה את המקום שעתיד לקום, כבית מארח לאמנות על גווניה מבלי צורך להתנצל” , מוסיף ליאב מזרחי, אמן, אוצר ומורה לאמנות בתלמה ילין ושותף בהקמת היוזמה, “הרבה פעמים, אמנים/אמניות נפסלים בגלל התוכן של העבודות, תערוכות שמוצעות למוזיאונים יורדות לטמיון ומתבטלות עקב קושי לשווק תכנים מסוימים וגם פחד מדעת הקהל והתקשורת. האמנות הקווירית היא מנעד רחב של תכנים. זה לא רק עיסוק במיניות או במגדר, אלא גם גילנות, אמנים אוטודידקטים, אמנים שעד לא מזמן כונו אאוטסיידרים ועוד. לכל אלו אנחנו רוצים לתת מקום”.
יש חשש שחומרים ייעלמו, יהרסו, או יזרקו לפח
הרעיון ליוזמה עלתה בראשה של רוזין לאחר שבמהלך עיסוקה בתחום האמנות באקדמיה, נתקלה בכמות המועטה של החומרים הוויזואליים הנגישים ו/או זמינים בנושאי תרבות גאה.
“בעבודות המחקר שלי לדוקטורט על מלכי הדראג בישראל חיפשתי אחר חומרים ויזואליים: סרטונים, תמונות, הזמנות למסיבות ומופעים”, מסבירה יעל, “חלק מהחומרים ניתן היה למצוא ברשת, בעיקר סרטונים שצולמו על ידי א.נשים בקהל והועלו ליוטיוב. תמונות וצילומים כבר היה קשה יותר למצוא, בין היתר מכיוון שמדובר על עידן טרום הרשתות חברתיות. כאן כבר נטמנו זרעי הרעיון שצריך לעשות משהו בנדון”.
הרעיון שב ועלה במוחה של רוזין כשהחלה ללמד בקורס שעוסק באמנות ותיאוריה קווירית במסגרת התכנית לתואר שני בבצלאל. במסגרת מפגשים עם יוצרים ויוצרות מהקהילה, גילתה רוזין שגם האמנים עצמם מתקשים לשמור על החומרים.
“פגשתי במשך השנים א.נשים מוכשרים שיוצרים עבודות נהדרות שמעטים שמעו ו/או הכירו, ויותר מכך- העבודות של אותםן יוצרות לא הוצגו ו/או נשמרו או תועדו בצורה מסודרת. גיליתי שעבודות של אמניות ואמנים מפוזרות באוספים פרטיים, בארכיונים של בתי ספר לאמנות או סתם מונחים להם בסטודיו או מתחת למיטה. לא היה בשום מקום תיעוד מסודר ונגיש ליצירות”.
המחקר, העשייה והמפגשים האישיים יצרו מומנטום ושבת אחת, במפגש חברות זרקה רוזין לאוויר את הרעיון שאולי הגיע הזמן להקים מקום לאמנות גאה.
“ההתלהבות היתה גדולה והן אפילו לא היו להט”ביות”, היא מספרת, “ומשם הכל החל להתגלגל. נפגשתי עם אופיר פיגנבויים, שהוא חבר יקר מזה שנים רבות ופעיל בקהילה הטרנסית והצעתי לו להצטרף אלי למיזם לקידום אמנות ישראלית גאה. הצעה שנענתה בחיוב ובשמחה. הצעד הבא היה לפנות לאגודה למען הלהט”ב. נפגשתי עם חן אריאלי, יו”ר האגודה, שהתלהבה מהמיזם והסכימה כי האגודה תשמש פלטפורמה ותסייע לקדם את המיזם. הבא בתור להצטרף למיזם היה חבר נוסף ליאב מזרחי, אמן, אוצר ומורה לאמנות בתלמה ילין, ועוד שתיים: מיכל עדן, עו”ד, חברת מועצת עיריית ת”א לשעבר ופעילה קהילתית מוערכת, וגילי פליסקין, בעלת ה’גיליסט’ ומחברת הספר ‘דברים שרציתי לגעת’. כרגע זו החבורה הקטנה שמניעה את כל העסק”.
נשיקה | גילי לוינסון
אלעד זכאי
אילו סוגי אמנות יכלול המיזם?
אנחנו מתחילים עם אמנות פלסטית אבל נרצה להציג מגוון רחב יותר: ריקוד, פרפורמנס, קרמיקה, עיצוב ועוד.
האם היו יוזמות אחרות עד היום לשימור החומרים הללו?
“יש יוזמות לשימור חלק מהחומרים. ב’אשה לאשה’ (חיפה) יש ארכיון פמיניסטי פעיל מזה כעשור. לפני שנתיים הקמתי תחתיו ארכיון לסבי-קווירי חזותי המבוסס על תיקיות אמניות שיושבות על גוגל דרייב. הפניה נעשית באופן אישי לכל אמנית בבקשה להעביר כ- 10 דימויים כשהמטרה היא ליצור מאגר בסיסי, ראשוני למחקר ולימוד. בארכיון הויזואלי הדיגיטלי נמצאים בנוסף לתיקיות האמניות גם גליונות של קל”ף, תיעוד של גרפיטי, לוחות שנה ועוד. ארכיון נוסף נמצא בידי האגודה למען הלהט”ב אבל הוא בארגזים ולא ממש נגיש.
מעבר לכך ישנם א.נשים פרטיים מהקהילה ששומרים חומרים רבים: גליונות של קל”ף, הזמן הורוד, פוסטרים של מסיבות, פנזינים, סטיקרים וכדומה. בשיחות שלנו עולה כי הם מבינים את חשיבות השימור והתיעוד ולכן הם שומרים על הדברים וזה נהדר. רק ששוב, זה לא ממש נגיש ויש חשש שחומרים אלו ייעלמו, יהרסו, ו/או יזרקו לפח במעבר דירה הבא”.
כאמן ויוצר, האם אתה מרגיש את הצורך במיזם הזה?
“אני רואה צורך גדול במיזם כזה”, מסביר מזרחי, “ראשית, כי תמיד צריך עוד מקומות להציג. בארץ, חסרים חללים וכל מקום הוא תוספת מרחב תצוגה לאמנים ואפשרות חשיפה של אמנות לקהל. לא משנה אם זה בקיבוץ, מושב או קיר במתנ”ס. הכול ראוי וכל הגדלה של מקומות התצוגה בארץ, היא ברכה, בעיניי. מעבר לזה, חסרים בארץ מקומות שיכולים להכיל תכנים מסוימים שהם במקרים רבים מהווים תמה אמנותית משותפת של אמנים קוויירים להטב”קים כגון: עיסוק בגוף, מיניות, תרבות שוליים ועוד. אמנים ואמניות רבים ורבות מרגישים שלא תמיד יש להםן לאן לפנות עם העבודות שלהםן; לא תמיד מוצאים בית ולא תמיד הבית המארח הוא נעים. הרבה פעמים יש צנזורה של תכנים מתוך התחשבות בקהל הרחב דווקא, פוחדים לעשות סקנדל ו/או פרובוקציה. יש בארץ תרבות קווירית ענפה שמחפשת קורת גג. אני מרגיש את זה לעיתים כאמן. כאוצר כבר נתקלתי בזה לא מעט.
היבט אחרון שהוא חשוב ומשמעותי וזה תחום החינוך לאמנות. אני מלמד אמנות כבר עשר שנים. בכל מחזור שמסיים, יש מספר לא קטן של אמנים להטב”קים או אמנים שהתכנים שלהם “קשים” לעיכול. לפעמים הם מוותרים מראש על המשך דרכם, או מחפשים את דרכם האמנותית לא בארץ בדיוק בגלל הסיבות האלה. אנחנו רוצים לתת להם צ’אנס להציג בארץ והזדמנות להתפתח. שכל אמן קוויריי להט”בקי, יידע שיש לו בית. הבית הזה גם יחנך ויראה לקהל דברים אחרים, יחשוף אותם להיות רגישים יותר, פתוחים יותר. חינוך לאזרחות שיוויונית ופתיחות דרך אמנות”.
גם האמנית רינת שניידובר, שעוסקת בעבודותיה בנושאים כגון ייצוג, ניכוס, משחקי תפקידים וכוח ופרפורמנס של מגדר וזהות, מרגישה את הצורך בבמה ליוצרות ויוצרים שחורגים מגבולות ההגמוניה.
“בתור פנים מרכזיים בהוויה האנושית, מיניות, גוף ואהבה יוצגו באמנות משחר ההיסטוריה”, מסבירה שניידרובר, “מאחר שמדובר בנושאים הנוגעים לכלל האנושות, ולא רק לאנושות ההטרו-נורמטיבית, קיים צורך (שבעיניי הוא מובן מאליו) לתת במה ליוצרות ויוצרים שהמגדר שלהם חורג מהגבולות ששרטטה עבורם ההגמוניה. חשוב לי לומר, בנוסף, שמיזם אשר ייתן במה לאמנות להט”בית מדבר אליי לא רק כיוצרת כי אם גם בתור צרכנית אמנות, שכן כפי שהמצב נראה כיום, בהקשרים של מיניות, אהבה ותרבות גאה, חסרים לי מאוד תכנים באמנות שעמם אוכל להזדהות. בעזרת מרכז לאמנות גאה, אני מאמינה שניתן יהיה סוף-סוף לייצר סביבה מאפשרת לקולות ולגוונים שבדרך כלל מתקשים להגיע למיינסטרים, וכפי שקורה במקרים רבים, לאתגר אותו ולהרחיב את גבולותיו”.
חוץ לארץ | רינת שניידובר
הטוסטוסטרון של גולי | מנגו | יעל מאירי
“אני חושבת שהיום בתרבות שלנו, ברור שכל קבוצה, יש שקוראים לזה מוחלשת, לפעמים מדוכאת, לפעמים זו פשוט השתייכות לזהות מסויימת, צריכה מרכז לעצמה כדי להעצים וכדי ליצור”, מוסיפה יעל מאירי, אמנית ג’נדר-קווירית, “אני יודעת מההשתתפות האחרונה שלי ב’צבע טרי’ 2018, מקום שהוא ללא ספק חזית וחוד החנית של שוק האמנות הישראלי היום, שלי היה חלק מהזמן קשה להסתובב שם… מפגש עם הרבה מאוד אנשים ….שהיה להם מוזר לראות את הגוף שלי. בדיוק אותה חוויה שקורת לי ברחוב. אני חושבת שמיזם כזה יכול לייצר סוג של מרחב יותר בטוח ובו זמנית גם לאפשר לאמנים בתחילת דרכם ליצור ולפעול יותר בבטחון להתעסק אולי באופן יותר נינוח בלי שיסתכלו עליהם, עלינו, בתור האחר אלא בתור מישהו ששייך, מהמקום הזה שלהעצים קולות שאנחנו פחות שומעות ולראות דימויים שאנחנו פחות רואות. מרכז כזה הוא ממש ממש חשוב.”
תערוכה בנושא השנתי של אירועי הגאווה
עד להקמתו של מרכז מסוג זה, פועלים מפעילי המיזם ליצירת שת”פ עם מוסדות אמנות קיימים במטרה לחשוף ולקדם נראות של אמנות גאה. שיתוף הפעולה הראשון יתקיים עם מוזיאון ארץ ישראל בת”א, במסגרתו יושק המיזם בתערוכה קווירית ראשונה.
התערוכה תוצג לראשונה בארוע הגאווה שיקיים המרכז הגאה ת”א במוזיאון ארץ ישראל, כחלק מארועי הגאווה השונים שמקיים המרכז הגאה בכל רחבי העיר.
“מיזם ARTIQ מתחיל את דרכו בתערוכה צנועה במוז”א – מוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב, שהזמין אותנו להתארח”, מסביר ליאב מזרחי, “בתערוכה מציגים כ- 13 אמנים והתערוכה נעה בין הנושא השנתי של אירועי הגאווה שזה “קשת הזהב”, לבין הרחבה טרמינולוגית של המילה, מורשת. מצאנו לנכון להרחיב את התוכן מעט לאחר שמפאת קוצר הזמן לא הצלחנו לאתר עבודות רבות העוסקות בגילנות, זקנה ודור שלישי של הקהילה. לתחושותיי גם בין אמני הקהילה העיסוק בנושא הזה עדיין סובל מאפליה ואולי אפילו חוסר עניין”.
תינוק | עדי נס
אורי שמי
אורית | עומרי קורש
כיצד יבוא נושא המורשת הקהילתית לידי ביטוי בתערוכה?
“בתערוכה מציגים דורות שונים של אמנים, מדור הוותיקים יותר, דרך דור הביניים ועד לצעירים שפרצו לשדה האמנות לא מכבר. ככה אנחנו מייצרים ציר זמן המתאר, במעט, את התרבות הגאה והקווירית בשדה האמנות הישראלי. נבחרו לתערוכה גם אמנים פחות מוכרים ופחות פעילים. ניסינו לרווח קצת את מה שמוכר לציבור ולחשוף אמנים שלא מציגים תדיר. בין העבודות של אמנים מוכרים, איתרנו כמה עבודות שכיכבו בגיליונות “הזמן הוורוד” שהקדיש לא מעט מדפיו לחשיפה של מי שהיו אז אמנים צעירים, ככה שגם לכאן נכנס עניין המורשת והארכיון החזותי. לסיכום, זו תערוכה אקלקטית וזו יציאה לדרך ארוכה של תערוכות שונות ומגוונות, איכותיות, המשלבות גבוה ונמוך, מוכר ואנונימי, אמנותי “תקנית” לצד סטייה. בקצרה: תערוכה קווירית”.
אירוע השקה יתקיים ביום א’ 3.6.2018 במסגרת אירועי הגאווה של המרכז הגאה: ערב אמנות גאה ראשון במוזיאון ארץ ישראל (מוז”א) שבתל אביב
