“מה, לכל הרוחות, הבעיה שלי לצאת מהארון כביסקסואלית?”

צילום: באדיבות המצולמים

2009. אני בת 16, מלאה בשנאה עצמית אופיינית לגיל וכמובן עמוק בארון. הגעתי עם חבר הומו למפגש ב”מטבחון” – מרחב פתוח לנוער להט”בי בגן מאיר בתל אביב. הוא פתח את הדלת וכולם שמחו שהוא הגיע. אחד מהנערים שם שאל אותי מי אני ומה הזהות שלי, ואמרתי שאני הדר ואני חושבת שאני ביסקסואלית. הסתובבתי כדי לרדת לגן ושמעתי אותו אומר לחבר שלו “בטח, רואים שהיא סטרייטית”. זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי ביפוביה.

באותו ערב החלטתי שאני מספרת לחברה הכי טובה שלי כי נפגעתי מהאמירה ההיא. אזרתי אומץ; התיישבנו על גג של מקלט בעיר וסיפרתי לה שאני חושבת שאני ביסקסואלית. היא גיחכה ואמרה לי שאני סתם אומרת את זה כי זה הקטע המגניב עכשיו. זאת הייתה הפעם השניה שחוויתי ביפוביה.

חצי שנה אחר כך, כשהגעתי למפגש של איגי בפעם הראשונה, כבר ידעתי שהכי כדאי להציג את עצמי בתור לסבית. בארבע השנים שהזדהתי כלסבית הרגשתי שאני נמצאת בקליקה של לסביות מגניבות עם זהות ברורה והרבה כוח. היינו צוחקות על ביסקסואליות. “יאללה, שתצא כבר בתור לסבית, רואים שהיא בוצ’ה, היא סתם מפחדת”, “זאת בטוח סטרייטית שפשוט באה עם החבר ההומו שלה למסיבה ולא נעים לה”, “אעלק מתלבט, אתה גיי ובגלל שאתה דתי אתה מספר לכולם שאתה בי”.

בסוף אותה שנה ניסיתי לקחת את חיי, וברוך ה’ לא הצלחתי. עברתי שנים של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי עד שהצלחתי להרים את הראש ולחזור לתפקד נורמלי.

לקחתי חלק פעיל בביפוביה ושיתפתי איתה פעולה ובו בזמן שנאתי את עצמי. הביפוביה חלחלה עמוק בגוף שלי. מה, לכל הרוחות, הבעיה שלי לצאת מהארון כביסקסואלית?

אז זהו, שבתור אחת שחוותה ביפוביה מבפנים וגם מבחוץ, יש קושי עצום לצאת בתור ביסקסואלית. ההצעות שקיבלתי לשלישיות, הסלידה באתרי הכרויות ממי שמסמנת שהיא אוהבת גם גברים וגם נשים או ההורים שהכריזו שאני מנסה להיות מיוחדת ושזאת תקופה מרדנית של גיל ההתבגרות. והשאלות – “אם תתחתני עם גבר תהי סטרייטית ואם תתחתני עם אישה תהיי לסבית, לא?”, “למה את לא מחליטה?”, “איך אני יכול לסמוך עליך שלא תבגדי בי עם בחורה?”.

תגיבו, תהיו נוקבים ונחרצים ולא סלחניים כלפי ביפוביה ברשת, כי גם אם המצב שלכם טוב יחסית, יש נערים ונערות צעירים שקוראים תגובות ביפוביות והשנאה העצמית והבושה עלולה להתחיל לעשות את שלה

לא ידעתי אם יש לי מקום בקהילה. לא הרגשתי בנוח להגיע לאיגי כשיש לי בן זוג, חברים שלי ביקשו שלא אביא אותו לבארים של גייז וחברות לסביות אמרו שאני פריווילגית כי אני יכולה להתחתן עם גבר ולא אצטרך להתמודד עם הבעיות של הקהילה הלהט”בית יותר. אז החלטתי להתנתק מהקהילה, ובעצם מחלק מעצמי שאי אפשר באמת להפריד.

2017. אני בת 24, הכרתי את יעל, אהבת חיי. היא הראשונה שהרגשתי בטוחה לדבר איתה על הזהות שלי והיא תמיד הקשיבה וחיבקה והכילה, ואני הקשבתי וחיבקתי והכלתי את הזהות שלה כאישה טרנסג’נדרית ולסבית. התאהבנו אחת בשניה. תוך זמן קצר התחתנו ואחרי שנה נולד לנו תינוק מתוק. הקמנו תא משפחתי, בית לתפארת. למדתי לאהוב את עצמי, את הדר, כאישה ביסקסואלית.

הבטחון שיש לי בזהות שלי לא תשתנה יותר ולא משנה מה הסביבה תגיד או תעשה. את הזכות להרגיש בטוחה במי שאני, במהות שלי, הרווחתי אחרי כמעט עשור של הכחשות, שנאה עצמית, שתיקות רועמות, חוסר קבלה מהסביבה ופגיעה בגוף שלי. אני לא מתחרטת על הדרך שעברתי, אפילו בתקופות האפלות ביותר, כי לא הייתי מגיעה למקום השלם שלי בלי שהם יקרו.

סיפרתי כאן את השתלשלות חיי כי אני רוצה להעביר מסר. לכל הביסקסואלים שנמצאים בארון, לכל מי שמכחישה, לכל מי ששונא את עצמו, שמתבייש בעצמו, לכל מי שמעדיפה לצאת כלסבית כי זה יותר פשוט ומתקבל – תהיו גאים במי שאתם, תחבקו את הזהות שלכם. אל תתנו לאמירות עלובות של אנשים להשפיע על מהלך חייכם, אבל גם אל תתנו יד לדבר. תגיבו, תהיו נוקבים ונחרצים ולא סלחניים כלפי ביפוביה ברשת, כי גם אם המצב שלכם טוב יחסית, יש נערים ונערות צעירים שקוראים תגובות ביפוביות והשנאה העצמית והבושה עלולה להתחיל לעשות את שלה. תהיו הקול שלהם, תוכיחו להם שיש להם גב מהקהילה שלהם, שהם לא לבד אף פעם. תצילו חיים. מבטיחה שזה מה שאני עושה ואמשיך לעשות תמיד.