צילומים: רדי רובינשטיין
אז מה באמת קרה? מההצגה שכתב פול דאונס קולאזיו, שתורגמה על ידי עינת ברנובסקי ובוימה על ידי שלומית ארנון בר-לב יצאתי מטולטלת. קושי! מאבק! פחד! זעזוע! טראומה! זוועה! כל המילים הללו רצו לי במוח בין סצנה לסצנה, שהתחלפו על הבמה. כמה קשה, כמה קשה.
אני לא מבקרת אומנות וסיקור איננו המקצוע שלי. כשנתבקשתי לסקר הצגה נוספת של הסטודיו לאומנות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, הרגשתי בת מזל. חווית הצפייה והסיקור של ההצגה הקודמת,’אהבה! אומץ! חמלה!’ הייתה מדהימה והתכוננתי לחוויה דומה לא פחות. הגעתי להצגה מוכנה עם פנקס, עט ורגישות, התיישבתי במקומי, האורות כבו, והמסיבה התחילה.
על הבמה סצנת שכרות והתהוללות, שמאפיינת במיוחד, אך לא רק, את תרבות מסיבות הקולג’ האמריקאי. סטודנטים וסטודנטיות רוקדים ורוקדות, שוטות ומשקים אחד את השנייה והכל באווירה של אקסטזה ושחרור. קשה להתעלם מההרגשה, שהנה עוד רגע משהו לא בסדר הולך להתרחש. ואכן כך קורה – הוא דיוויס (יובל שבח) והיא ליאה (מורין אמור) נכנסים לחדר, המסיבה נמשכת ובסופה היציאה מהחדר. היא ראשונה עם דם על הרגליים, בוכייה ובטראומה. הוא כמה שעות אחריי כן עייף מדדה וחסר אוריינטציה. מכאן ולאורך כל ההצגה מתוודעים הצופים לאותו דיאלוג קורע לב וחסר רחמים בין חברים, חברות, משפחה ובני זוג כאשר מתגלה מעשה שכזה בקרבתם.
ביום שאחרי אנו נחשפות לסצנות של הומור גברירי שוביניסטי בין קופר (אדם אלשיר) וג’ונסון (רועי רביב), חבריו הטובים של דיוויס על כך שסוף סוף “שיחק אותה” והיה “גבר”. גרייס (גל מלכה), חברתה הטובה ביותר ושותפתה לדירה של ליאה, בסצנות של צעקות ושמחה על כך שהאחרונה זכתה סוף סוף להיות עם מי שבו הייתה מאוהבת כל כך הרבה זמן. ליאה ובן זוגה ג’ימי (יוסיאל נאמן) בשיחת חולין שבה ליאה מנסה להסתיר את מה שקרה וממשיכה בשיחה כאילו כלום. על פניו ניראה שהכול ימשיך כשורה והחיים ימשיכו במסלולם. אך מהר מאוד אנו מגלות שלא כך הדבר.
צילום: רדי רובינשטיין
ההצגה מקבלת תפנית קיצונית לאחר שהמעשה מתגלה, וכך הופך השיח בין רגע למזעזע ומסוכן. בסצנה אחת קופר מבין שהשאלה שהוא זרק לדיוויס לאחר שהאחרון יצא מהחדר הרבה יותר משמעותית. הוא שאל אותו: “אבל למה ליאה צעקה: לא! לא! תפסיק!”. מהצד השני גרייס מתקשה להאמין לליאה שמנסה להסביר לה את מה שהיה, אך הראשונה, יחד עם טענות שהיא מכירה את ליה ואת דיוויס, אומרת לה בסצנה קשה וחודרת “אם ככה זה היה אני מקווה שכאב לך”. בסצנה נוספת היילי אחותה של ליאה מגיעה לביקור וכאן אנו מתוודעות לעבר של האחיות. עבר זוועתי של התעללות מינית ואלימות. איך היילי אומרת: “החיים קשים. אונס זה לא הכל”, ובפעם הראשונה הקהל שומע את המילה אונס, בצורה הכי פשטנית מזלזלת וחסרת רגישות, מהאדם שכנראה חווה אותו לא פעם ולא פעמיים ולמד שזו הדרך הכי טובה להתייחס לכך, כי זה פשוט לא משנה. ואם להוסיף ולהקשות עוד יותר בסצנה נוספת, בשיחה ביניהם אומר ג’ונסון לדיוויס: “זה לא משנה מי צודק ומי לא”.
הקושי הגדול ביותר בשבילי, כצופה בהצגה הזאת, הוא להישאר אובייקטיבית. נראה כי ההצגה ניסתה להסיח את דעתם של הצופים בעזרת כל מיני סיפורים ומקרים חיצוניים, שאינם קשורים לעובדה שאונס התרחש, כל זאת על מנת לנסות וליצור תמונה “מורכבת”. אבל לא כך אני הרגשתי. כאשר אני צפיתי וראיתי את הניסיונות החוזרים ונשנים לערער את מעמדה של ליאה כנאנסת או של דיוויס כאנס לא קניתי את זה ולא השתכנעתי. אפילו בסצנת הסיום; התמוהה ביותר עליי לומר, בה לאחר האונס ליאה ודיוויס שוכבים ובהסכמה, ודייויס שואל את ליאה מתי ייפגשו שוב וליאה עונה לו ב 14:00 בשימוע לפני משפט. דייויס לא מבין: הרי הרגע שכבנו והכל היה בסדר, וליאה מסבירה שזה לא משנה את העובדה שהוא אנס אותה לפני כן. וכך גם אני הרגשתי.
צילום: רדי רובינשטיין
תפקידה של אומנות בעיניי היא לגרום לנו לנוע בכיסא באי נוחות. כשאני ישבתי מול הבימה וצפיתי בסבל של ליאה זזתי ונעתי בכיסא עד שהוא חרק. בנוגע לדייוויס הייתי אדישה. כך ניתן אולי להסביר את תחושותיי מההצגה. על פניו נראה כי מטרת ההצגה היתה לנסות ולהעביר מסר של מורכבות בצל עידן ה #metoo, ומכאן גם שמה “מה באמת קרה?” ובזאת היא כשלה בעיניי. מצד שני היכולת להעביר את דמותה של ליאה מבחנים בנסיון לערער על מעמדה כנאנסת, ועדיין להצליח להשאיר תחושה ברורה שלמרות הכל התרחש אונס, היא פנטסטית בעיניי, וסגולה אמיתית. בשבילי המסר של ההצגה היה: מאמינה לך!
