“משרד הרווחה הגיש לאחרונה ערעור נגד צו הורות שניתן לזוג נשים בטענה כי קיים חשש שבנן בן השלוש… הוא למעשה ׳ילד בהזמנה׳ למטרת סחר בילדים”.
כך, כמעט באופן לקוני מדי, פתח אתר ‘וואלה! חדשות’ את הידיעה על זוג נשים, המצויות בקשר זוגי מזה 12 שנה, שהמדינה החליטה לערער על צו ההורות (ובכך, על זכות ההורות) על ילדן בן השלוש בבת אחת, צו שניתן להן ע״י בית משפט לענייני משפחה כדי להכיר בשתיהן כאמהות הילד.
בידיעה הזו נתקלתי כמעט במקרה. הייתי בעבודה, בעיצומו של יום ארוך שהתחיל בשעה שש בבוקר והסתיים בשמונה בערב. בעת שעמום באחת ההפסקות שהיו לי, פתחתי אתרי חדשות כיאה למי שלא יכולה להתנתק מהמציאות בארץ ואוהבת להתעצבן בשעות המוקדמות של הבוקר, ומצאתי את הפנינה הזו. הכעס הראשוני שהרגשתי היה חסר כל היגיון; לא הבנתי מדוע הידיעה מופיעה בצורה כל כך אגבית, כל כך סתמית. איך זה שהכתב או הכתבת לא זעקו מעבר לשורות על אי הצדק וההדרדרות המוסרית אליה הגיעו מוסדות המדינה שמבטיחה שוויון נפוח ומלא הליום לאזרחיה.
“בכתב הערעור נטען עוד כי ׳נוכח חשש זה באה הדרישה לקשר זוגי נמשך בין בעל המטען הגנטי לבין מבקש צו ההורות׳ – דרישה שהוגדרה חיונית. על פי הערעור מטרתה של דרישה זו היא ׳למנוע מצב שבו שני אנשים שאין ביניהם כל קשר זוגי יסכימו ביניהם בתשלום או שלא בתשלום שאחד מהם יהיה הורה נוסף להורה הגנטי רק משום שהדבר מתאים להם ובלי שיהיה לכך קשר הכרחי כלשהו לטובת הילד׳.”
לא הבנתי מדוע הידיעה מופיעה בצורה כל כך אגבית, כל כך סתמית. איך זה שהכתב או הכתבת לא זעקו מעבר לשורות על אי הצדק וההדרדרות המוסרית אליה הגיעו מוסדות המדינה שמבטיחה שוויון נפוח ומלא הליום לאזרחיה
אני ממשיכה לקרוא את המילים בכתבה ולפתע הכעס על האגביות בה מתוארים המאורעות נדמית כקטנה ומאבדת חשיבות. אני קוראת שוב ושוב את המילים “למנוע מצב שבו שני אנשים שאין ביניהם כל קשר זוגי יסכימו ביניהם בתשלום… רק משום שהדבר מתאים להם”.
המדינה, כגוף, למעשה טוענת כלפי זוג הנשים שייתכן ומטרתן היא סחר בילד אותו גידלו משך שלוש השנים האחרונות, ושאת בואו תכננו בקפידה (אינני מכירה את הנשים ואף את שמותיהן אינני זוכרת למרות שצוינו בכתבה. אך ההיגיון הבריא אומר שלרוב, ילד לזוג שאינו הטרוסקסואלי הוא ילד שתכננו את בואו, ציפו לו וחיכו לו משך פרק זמן לא מבוטל). אני אדם שמתעמק במילים, מנתח אותן וזקוק להן נואשות על מנת לנווט את דרכו בעולם ועם זאת לא הצלחתי למצוא צירוף מספיק הולם על מנת לתאר את הזעם, העלבון וההשפלה שחשתי בעבור אותן נשים, כשלמעשה, חשתי את הרגשות האלו בצורה החשופה ביותר כלפי עצמי. אם אדם או גוף כלשהו יערערו על זכותי להיות אם לילדי, אינני יודעת כיצד אגיב אך סביר להניח שאפגוש את בית המשפט בהקשר אחר לחלוטין.
כוונת המדינה בערעור זה איננה זקוקה לפרשנות או למילים גבוהות כדי לנסות להסביר את המצב. העניין פשוט: לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסג׳נדרים וטרנסג׳נדריות, כל אדם שאיננו מוביל אורח חיים הטרוסקסואלי – אתם אינכם שווי זכויות והמדינה איננה מתכוונת לשנות זאת. מדוע שתעשה את זה? הרי אנחנו מתנהגים בצורה פסיבית למדי וכמעט שאיננו זועקים ונלחמים על רצוננו ליחס שווה בין שווים. את זעמנו אנו מוציאים לרוב ברשתות החברתיות, בטורי דעה נוקבים (כמו זה שלפניכם) ובשיחות פרטיות וחוגי בית. רוצים שינוי? מצוין. אז שאלו את עצמכם מדוע איננו יוצאים לרחובות ומבעירים אותם בעצם נוכחותנו.
