כשהייתי חייל בן 20, הייתי יוצא כמעט כל שבוע למסיבה במועדון התיאטרון ביפו. וכמעט בכל פעם הייתי חווה משהו לא נעים במסיבה- נגיעות לא רצויות בישבן, נסיונות להכנס לתא השירותים, הצעות מיניות מאנשים שנדרשו מספר סירובים עד שהפסיקו להעלות אותן. במהלך “טיפולי” ההמרה שעברתי, כמה שנים קודם לכן, כשעוד הייתי קטין, נתבקשתי ע”י ה”מטפל” לתאר בפרוטרוט איך אני מאונן ועל מה אני מפנטז, ולהדגים איך אני בדיוק עושה ומה. הזכרונות האלה, ועוד רבים אחרים, עלו לי השבוע, כשהפרסומים על פעילים בקהילה שפגעו מינית לכאורה הציפו את השיח הקהילתי בנושא. שאלה שעלתה לרבים מאיתנו לראש – למה זה כל כך נפוץ אצלנו?”
הקהילה שלנו מובילה את השיח על קבלה וסובלנות גם במישורים האישיים המיניים, וחשוב לומר זאת בהקשר הזה. ריבוי פרטנרים מיניים, מערכות יחסים וזוגיות שונות מאוד מההטרו נורמה ומבנים משפחתיים שמאתגרים אפילו את השפה, הם חלק שמלווה, ולעיתים בלתי נפרד, מהווי החיים הקהילתי שלנו. גם כלהט”בים, חלקנו סולדים מכך, וזה בסדר. כולנו אחראיות ואחראים למציאת האושר שלנו בדרכנו. אולם גם הליברליות והמתירנות המינית לא מחקו את הגבולות – הם שם. הסכמה, מרחב בטוח והאיסור על ניצול לא מתבטלים לא בפוליאמוריה ולא בזוגיות פתוחה, לא באפליקציות ולא בקרוזינג, לא בזוג ולא בשלישיה. לא בזוג נשים ולא בזוג גברים.
האשמות רבות מגיעות דווקא מחוגים שמרניים, לרוב באצטלה דתית. להט”בפובים שונים משמיעים את קולם נגדנו, לא על מנת לתקן ולסייע חלילה, אלא כדי לפרק ולהרוס את מה שבנינו, ולגרום לקהילה להפוך ליחידים בודדים ומפוחדים. הפגיעות שחוויתי אני, קרו גם במרחבים להט”בים, אבל גם במרחבים אנטי להט”בים. מקרים רבים של פגיעות מיניות, כדוגמת אלה של ישראל וולצ’ר “מטפל” ההמרה, ודמויות מפתח דתיות כגון מוטי אלון, קרו במסגרות שמרניות ועל רקע אנטי להט”בי מובהק. נסיונות להשתקה מוחלטת הם דבר שכיח במגזר הדתי ממנו באתי, וגם במגזרים שמרניים נוספים.
את רגעי האושר הגדולים של החיים שלי חוויתי בתוך זוגיות, עם גברים. את החברים הכי טובים והעזרה הכי גדולה קיבלתי כשהגעתי לאיגי – ארגון נוער גאה. בניגוד לדברי המלעיזים עלינו, זו לא יכולה להיות עצם הלהט”ביות שלנו.
אז מה כן?
את התשובה אפשר למצוא בדיוק באותם המלעיזים – חוסר קבלה. ככל שישנאו אותנו יותר, שילעגו לנו ושלא יקבלו אותנו ואת המשפחות שלנו, ככל שינסו לחנך אותנו לשנוא את עצמינו, לא לקבל את מי שאנחנו, לשנוא את הגוף שלנו (מה שקורה ב”טיפולי” המרה) – כך נימלט. לעיתים נגיע לארגוני הקהילה שלנו, שעושים עובדת קודש ומצילים נפשות. אבל לעיתים נגיע למרחבים קשים יותר מאלה שהגענו מהם, וכעת כשאנו פגיעים יותר – גם ניפגע יותר. ואולי גם נפגע יותר.
כששמים גבול במקום הלא נכון, ופוסלים לחלוטין את הזהות הלהט”בית, הגבולות האמיתיים מיטשטשים, ונדמה למי שעבר אותם שהכל מותר.
חוסר הקבלה הזה גורם לתופעות קשות כגון זנות, התמכרות לסמים, אובדנות וקשיים רבים אחרים להיות נפוצות יותר בקהילה הגאה. ומי שנפגעו, בעלי סבירות גבוהה יותר שגם יפגעו בעתיד. המעגל הנוראי הזה ממשיך כבר דור או שניים, כשנפגעים הופכים לפוגעים וחוזר חלילה.
התפקיד שלנו הוא לשבור את המעגלים האלה.
גל ה-#metoo מתנפץ בימים אלה על הקהילה הגאה, ביתר עוז. הגלים העוברים על הציבור הכללי מגיעים בסוף לקהילה שלנו. אמנם באיחור, אבל מגיעים. חשוב מאוד שנעמוד תמיד לצד הנפגעות והנפגעים, ושנילחם בלהט”בפוביה ובארגוני השנאה, שמזינים את מעגלי הרשע של נפגעים ההופכים לפוגעים, ואת תרבות ההסתרה והבושה המעודדת יצירת מרחבים לא בטוחים כלפי הא.נשים הכי פגיעים ופגיעות בקהילה שלנו.
אני פעיל ומתנדב בארגוני הקהילה הגאה כבר 15 שנה, ותחושת קבס מלווה אותי בשבועיים האחרונים. חלק מהאנשים שבכותרות צעדו איתנו כברת דרך, אבל גם ריבוי זכויותיהם לא עומד להם אל מול מה שעשו לכאורה. אור השמש מחטא, וכולי תקווה שארגוני הקהילה שלי ייצאו מחוזקים מכך. הם כוח החלוץ של הקהילה, ואסור שייפגעו מהשיח הזה.
אנו ב”חברותא – הומואים דתיים” בחרנו לשים דגש מיוחד על נושא הבטחון האישי, המרחב הבטוח והמלחמה בפגיעות המיניות, בהכשרות שהעברנו למתנדבים שלנו לאחרונה. היתרון באימוץ נהלים כמעט “הלכתיים” בנושא, הופכים את הגבולות לברורים מאוד: כל מה שמותר וכל מה שאסור מפורט, ברור ונהיר. אולי כדאי לאמץ את הפירוט הזה מההלכה גם לנושאים נוספים. ממש כמו “אבק לשון הרע”, איסור על רמיזות לדבר רע, גם לא מפורשות, נועד להרחיק מ”לשון הרע”, כך גם כללים נוקשים יוכלו לסייע בידינו לשמור על כולנו. יחד עם חינוך נכון (תמיד יחד עם חינוך; הכללים עצמם לעולם אינם מספיקים לבדם) נביא בעזר ה’ לקיום מרחב בטוח וקהילה גאה איתנה וחזקה, ששומרת על כולנו, עבור כולנו.
שי ברמסון הוא יו”ר חברותא – הומואים דתיים ופעיל לשעבר באיגי – ארגון נוער גאה
