“עולם האופנה הוא חלק בלתי נפרד מחיינו”, מסבירה רון-אל עזר בדברי ההסבר שלה, אשר ליוו את הצגת פרויקט הגמר שלה במסגרת לימודי תקשורת חזותית, שהוצג בתערוכת הבוגרים של HIT המכון הטכנולוגי בחולון. “אופנה היא אמירה אומנותית ודרך להציג את האישיות שלנו כלפי חוץ. היא כלי לביטוי עצמי ולרגשות שלנו. דרך הבגדים שהאדם בוחר לעצמו, ניתן ללמוד על הנפש שלו ולהתבונן עמוק יותר פנימה.
“Me היא סדרת תערוכות בנושא, המבקשת לתת במה לשינויים אלה. התערוכה הנוכחית של Me עוסקת בקהילת הקווירים בישראל. במהלך המסע שלי הכרתי חמישה אנשים מרתקים שחשפו בפני את הסיפור האישי שלהם. זכיתי לקבל הצצה לעולם אישי ואינטימי דרך האופנה וההתייחסות שלהם לאופנה. התגליות, ההתמודדויות והשאלות שעלו גרמו לי לחשוב מחדש על מגדר ואופנה”.
שירלי צ’רלי קליינמן
“אני קוויר במובן הזה שאני מוכן לזרוק הגדרות לפח”
“אני מרגיש את עצמי כחלק מהקהילה הטרנסית באופן מובהק. אני מתפקדת אחרת ממה שסימנו אותי בלידה, הזהות שלי היא אחרת. אני פלואידי. לפעמים אני מרגיש ממש לא מגדרי. הדיבור אליי הוא מעורב – ‘אתה חמודה’, או נייטרלי – ‘שנלך לאכול’.
“זה לא שאני אוהב שמדברים אליי גם וגם – אני צריך את זה. זה משקף את מי שאני.
“אני קוויר במובן הזה שאני מוכן לזרוק הגדרות לפח. קוויר בראשיתה הייתה מילת גנאי כלפי להט”ב, והפכה להיות משהו שאנשים קווירים יכולים להתגאות בו. אבל למעשה כולם יכולים להיות קווירים, כי כולם יכולים להיות מוזרים ולא מפסיקים לשאול שאלות על עצמם. קוויר זה יותר נקודת השקפה על העולם שהיא מאוד חשובה. אני קוויר מגדרית, לא בינארי – לא גבר ולא אישה.
“אני בוחר ללבוש את מה שנעים לי איתו. אני לא מתעלם ממה שאני מראה כלפי חוץ לעולם, בגלל שאני צריך להיות מודע לעצמי, ואנחנו נמצאים בסכנה מתמדת. אנשים לא כך כך מבינים, ולא כל כך מקבלים טוב את מה שהם לא מבינים. אם אני חריג מגדרית במרחב, אז אני יכול להיות חשוף לאלימות בגלל זה. הוטרדתי גם כגבר וגם כאישה. חוויתי אלימות מכל מיני מקומות. זה יכול להיות ממקום של אדם שנותן שירות שמתנהג בצורה מזלזלת, וזה יכול להיות בשדה תעופה בחו”ל כשאיש ביטחון מחליט לנצל את כוחו ומעכב אותי. ולא משנה מה אני לובש, אי אפשר לדעת מה יחשבו שאני.
“לפעמים אני משתמש באופנה כדי להדגיש את מה שאני מרגישה באותו יום. אני מאוד אוהבת חולצות מכופתרות, אני אוהב לערבב. אני אוהב ללכת עם גלביה ולק, עם סניקרס ועם זיפי זקן. אני חושבת שיש יופי אחר, אנשים קווירים הם יפים ברבדים רבים כל כך, ויש שימוש פוליטי בבגדים. העובדה שאתה יודע שאתה הולך ומפר משהו במרחב, ויוצר משהו אחר. אני חושב שאין לי דמות אחת שמהווה לי השראה באופנה, כי אני מתלבש בכמה רובדים, ולא מתבסס על תפיסה טרנדית, אלא יותר על מה אני מרגיש עכשיו שבא לי ללבוש”.
תומר ורסאצ׳ה
“זה לא מי את לובשת, זה איך”
“גדלתי בתוך רחובות אפורים, טווס מוזר שמנסה להצניע את מי שהוא, ובו בזמן מחפש באופן מוחלט מישהו שישמש לו להשראה. ילדות כזו מעצבת את מי שאתה, היא יכולה להיות מבלבלת ולהוביל אותך להתחבא, ויכולה להיות מחשלת ולהוציא אותך הכי אותנטי שיש. מצאתי את עצמי מתחבר למקומות של רוחניות. ההורים שלי קנו לי קלפי טארוט והייתי פותח להם את הקלפים בסלון, זה היה פותח את המחשבה שלי למקומות לא צפויים. הייתי אחר, ואני בטוח שזה היה אתגר להורים שלי. כי כשאנחנו ילדים וההורים אחראים על החינוך שלנו, הם אמורים לדאוג להגן עלינו ולהסביר לנו איך לסלול לעצמנו את הדרך, לכוון אותנו למקום הנכון. אבא שלי תמיד היה אומר לי – תעשה בגרות, תלך ללמוד מקצוע, תלך במסלול יותר ידוע מראש, אבל לי לא היה קל למצוא את המילים להגיד פשוט – לא, כי זו לא הדרך שנכונה לי ואני יודע את זה, אפילו שאני ילד, אני עושה מה שטוב לי. אני יכול להוכיח לכולם שאני אוכל להצליח ולהיות מאושר גם בלי בגרות.
“יש הרבה ניגודים באופי שלי. מצד אחד איך שאנשים רואים אותי מבחוץ, הבגדים והאיפור, מצד שני האופי שלי, מי שאני בבית, זה שונה לגמרי. אני מאוד רוחני. לרוב האנשים זה לא צפוי, הם רואים משהו אחד ופתאום יש פן נוסף באישיות שלי. אני מאמין גדול בקארמה, באנרגיה. הדבר האהוב עלי למשל זה לשבת באיזשהו מקום, לא בעיר, ולראות את הכוכבים בלילה. אני לא חושב שיש מראה שאני יותר אוהב מלראות את הכוכבים ממלאים את השמיים. יש בי המון צדדים מנוגדים, לא את כולם אפשר להראות כלפי חוץ, אבל בסוף הם מתחברים לאחד שלם.
“אופנה מבחינתי זה לא טרנדים, אלא דרך ביטוי עצמית. אני בוחר לבטא את עצמי באיפור, שיער, תלבושות. זה לא מי את לובשת, זה איך. אני מתלבש לא כדי להראות את הבגד עליי, אני מתלבש כדי להראות את עצמי. אני נורא אוהב שחור, הוא מצד אחד נטול מגדר, נטול חיים ומצד שני הוא הצבע הכי מלא שיש, הכי פתוח, הוא הכי הולך עם הכל. אנשים נרתעים משחור כי זה אפל, אבל אני דווקא חושב ששחור זה צבע מלא חיים, אין פה משמעות מעבר, הוא פשוט מה שהוא”.
לירון מר מר
“אני מעצבת ללקוחה הכי טובה שלי – אני”
“גדלתי בקרית אתא והייתי בתיכון ויצו בחיפה במגמת אופנה. הייתי ממורמרת, ומשם השם ‘מר מר’. נולדתי לשני הורים מדהימים, הם המעריצים הכי גדולים שלי, בצורה הכי קיטשית שיש. הם אהבו אותי לא משנה מה עשיתי, כמה פרקתי עול בגיל ההתבגרות וכמה עשיתי צרות.
“בגיל שלוש כולם קשקשו ואני ציירתי שמלות. בגיל עשר קיבלתי סט של ברבי של עיצוב, וזה פשוט תפס אותי. כל הסקיצות שהייתי עושה, עשיתי על זה. תמיד הייתה בי זיקה לאופנה. זוכרים לי את זה עוד לפני שאני זוכרת. למדתי אופנה בויצ”ו, ולמדתי בעוד כל מיני בתי ספר, סדנאות בחו״ל, סדנה במקסיקו של תדמיתנות.
“סגנון הלבוש שלי אף פעם לא היה סדיר. פעם זה שחור, לבן, פעם זה ויניל, פתאום צבעוני. כשמסתובבים בלי הגדרה מעל הראש, אז הכל הרבה יותר פתוח. וזה לא שאני מביעה את עצמי דרך האופנה, הבגדים שאני עושה הם קודם כל אני. כשאני מעצבת בגד, אני לא חושבת מה יאהבו, או מה הטרנדים שיהיו העונה, אני מעצבת ללקוחה הכי טובה שלי – אני. זו החלטה שלקחתי ביום שהרגשתי שאני מתחילה להצליח. אני הלקוחה הכי חשובה.
“אין לי קהל יעד. אני עושה יוניסקס בכל הבגדים. אני לא רוצה להגדיר את עצמי, ובגלל זה אני גם לא עושה בגדים מגדריים. אין לי פוליטיקה, לא אכפת לי טראנס או לא, גיי או לא. ביום שאנשים יראו אנשים בלי ההגדרות שלהם, יהיה הרבה יותר קל. כשאתה מתמודד עם בנאדם, בתור בנאדם, התקשורת הופכת להיות לפשוטה יותר. זו הסיבה לעיצובים שלי, זו המהות שלי, ההבנה שבן אדם הוא שקית עם נפש. והשקית הזו לא משנה, אלא התוכן. אז מצד אחד אני לא מגדירה את עצמי, אבל אני כן מרגישה מאוד מחוברת לקהילה”.
דני אחירון
“אני לא כאן ולא שם. אני בין עולמות”
“נולדתי וגדלתי בתל אביב. בתור נער הייתי הולך בתוך שני שבילים מקבילים. האחד, סופר סטרייט, סקייטבורד, מטאל ורוק, גבר-גבר כביכול. מצד שני, נמשך לאיפור, מה שלא העזתי לומר בקול רם, מקסימום הייתי מורח עיפרון שחור בעיניים כסימן למרד נעורים. לא מקובל בשום צורה ומבולבל. לא הצלחתי להבין מי אני. חי בחברה גברית, אוהב דברים ‘גבריים’, ומצד שני נמשך לאיפור, מתרגש אפילו.
התחלתי לשאול את עצמי, אולי אני הומו ואולי אני טראנס ואני בגוף הלא נכון, ואולי אני אישה ואולי משהו לא בסדר בי. הרגשתי דפוק ולא שייך ולא קשור. מאוד רציתי להיות חשוף, כן עם עצמי ועם העולם, אבל למרות שניסיתי אף לא הייתי מסוגל להגיד את המילה ‘איפור’ בקול רם. ברגע שהבנתי שאני אוהב את זה והתחלתי לעשות את האמנות שלי, מצד אחד הייתי מתרגש ומשתחרר ומצד שני הייתי מתבייש נורא.
הסתתרתי במשך שנים. התייסרתי מהתשוקה הזו. הייסורים הפכו לניסיונות להתיישר לנורמה, לדכא את התשוקה המוזרה שיש לי. לקח לי הרבה מאוד שנים להביא את עצמי למקום של יצירה חופשית יותר.
היום זו אומנות של ממש שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. נולדתי מחדש, אפילו מול המשפחה שלי. הם קיבלו את זה באהבה, היה להם מוזר וגם לי אבל הם לגמרי איתי. וכן, היו את אלה שהתרחקו ונעלמו, בעיקר אנשים סטרייטים. אני יכול להבין, זה מוזר לאנשים. הטשטוש הזה בין הגבולות הברורים מבהיל אנשים. אני לא כאן ולא שם. אני לא מעולם הדראג בצורה הקלאסית, ומצד שני בגלל מה שאני עושה גם החברים הסטרייטים שלי לא תמיד יודעים איך לאכול את זה. אז אני בין העולמות.
אני נמשך לנשים, אני נשוי לאישה מהממת, אבל אני כל כך שונה בתוך הדפוס של המגדר, שאני עדיין מפתיע אנשים סביבי. גם בקהילת הדראג לא יודעים איך לאכול אותי, וזאת הסיבה שאני לא מופיע הרבה. אם נכנס עמוק יותר, אפשר להגיד אותי כג’נדרקווין – אני לובש בגדי נשים, מופיע כאישה. אני הולך בין הטיפות, האומנות שלי היא לא סטרייטית בעליל. מה שאני עושה לא עושה גבר סטרייט על פי ההגדרה.
תמיד הסתכלתי על אופנה. כמו התבוננות כזו מהצד, מין ערגה כזו, געגוע למשהו שאף פעם לא חוויתי. האיפור, האמנות, והחיבור שלי לדנה הביאו אותי לכל מיני סצנות אומנותיות להט”ביות שלא הייתה לי גישה אליהן. הקהילה תמיד הייתה חלק מחיי, החבר הכי טוב שלי גיי, ודרך היציאות והחשיפה להופעות דראג, הבנתי שיש לי מקום, שכל מה שאני עושה בסתר, אני יכול לעשות פה, על במה.
אני לא מסתכל על בגדי נשים שאני מסתובב, אבל לאט לאט מתגבש לי איזשהו סטייל. היה לי קשה להבין שזה חלק גדול מהעולם הזה, כשאתה מסתיר אז גם לוקח לך זמן לראות את הדברים מבחוץ, אבל לאט לאט זה מתחיל יותר לעניין אותי ויש דברים שמגניבים אותי. אני רואה את האומנות שמאחורי הבגד, לא בהכרח את המותג.
עיקר הביטוי שלי זה איפור. בבגדים אני עדיין מאוד מוגבל. אני עדיין בטי-שירט שחורה של להקות. אני לא כל כך מפותח אופנתית, אבל כשאני בדראג אני יותר מתפרע, אני גם מעצב לעצמי בגדים. יש לי פחות ביטחון באופנה – אני לא יודע אם מה שאני עושה תמיד נכון או מחמיא או טוב. אני פחות בטוח בעצמי מאשר באיפור, אבל זה סיכון שכיף לי לקחת, ואני גם שמח שאני כל פעם כמעט נולד מחדש”.
עומרי דוד בן אבי
“הבחור הזה שהיה פה לפני, הוא אחלה, אבל הוא לא אני”
“אני בן 28 אבל חוגג יומולדת ארבע. יום אחרי יום הולדת 24 היה לי כאב ראש נורא חזק. איבדתי קצת את הראייה, הייתי מטושטש, והודעתי לאמא שלי שאני נוסע לאיכילוב כי אני לא מרגיש טוב. עשו לי בדיקות מקיפות ושחררו אותי מאיכילוב אחרי עשר שעות עם אנטיביוטיקה לסינוסיטיס. נסעתי עם אמא שלי הביתה, ואחרי שעה חטפתי התקף פרכוסים, בריחת שתן, קצף מהפה. איבדתי דופק ונשימה ונכנסתי למוות קליני של 27 דקות. טיפול נמרץ הצליח לייצב אותי. גילו שיש לי דלקת חריפה במוח, שחייבים לנקז במהירות כי אחרת אני פשוט אמות – שוב. הייתי בקומה כמעט חודשיים, והתעוררתי בלי זיכרון. התעוררתי בידיעה שאני נמצא בבית חולים, ידעתי לדבר, לקרוא ולכתוב, ידעתי להסתכל על הצמיד של בית החולים כדי לראות איך קוראים לי. ישבה לידי מישהי שידעתי שהיא ככל הנראה אמא שלי. הלוגיקה עבדה אבל הזיכרון פשוט לא היה קיים.
הייתי צריך לסמוך מאוד על האינטואיציה שלי, על הרגש של מה שאני מרגיש מול מי שנמצא מולי, אבל המון אנשים הלכו. זה היה נורא קשה לסביבה, שהתעוררתי, אבל בעצם לא אני חזרתי. קשה לאנשים להבין שאתה לא זוכר באמת – חברים שלי לפעמים אומרים ‘זוכר ש…’. אני פשוט זורם איתם, כי אין טעם להתעכב על זה, ואני לא רוצה להרוס להם את הנוסטלגיה. ואז הם נזכרים שאני לא באמת זוכר, אבל זה עדיין בסדר.
יצאתי מבית החולים אחרי חמישה חודשים, ואז התחלתי שיקום. הייתה לי עבודה ממש קשה של פעולות בסיסיות שצריך לזכור לעשות – היו לי פתקים בכל מקום, ‘לצחצח שיניים’, ‘לעשות כביסה’. גם הכרתי דברים מחדש – לבשל, לדאוג לעצמי, אפילו סקס. לא היה לי אכפת מאז ומתמיד מה חושבים עליי, כי זה שלי. הבחור הזה שהיה פה לפני, הוא אחלה, אבל הוא לא אני. אני מתחבר אליו מכל מיני מקומות, נגיד הבגדים שהיו לי מאוד התאימו לי גם בחיים החדשים, ואני גם מאוד שמח ממה שהוא בנה לי כדי להתחיל מחדש, אבל אני לא זוכר אותו.
הייתי גם עם גברים וגם עם נשים, אבל אני בעיקר נמשך לגברים. אני נוגע במלא דברים, אני עושה בגדים, אני עושה תכשיטים, אני עושה תפאורה, אני עובד עם חשמל, אני מרתך, הכל מהכל. פשוט תלוי מה עושים. הידיים שלי יודעות לעשות את הרוב. כרגע תכשיטים זה תחום העיסוק הכי גדול שלי כרגע, שם אני נהנה ושם כיף לי ליצור ואני מוכר את זה, אז אני מתפרנס מזה, וזה הכל מסתדר ביחד, זה מאוד כיף.
בגדים מאוד עוזרים לי לבטא את עצמי. כשאני הולך לארוחות שישי אצל סבא, לא הייתי מתלבש כמו שאני רוצה, כי הוא היה מעיר לי, מצד שני עם המשפחה שלי אני מרגיש בנוח, גם כשאני לא במיוחד מכיר את רובם. אני לובש את מה שנוח לי, אם זה חצאית, אם זה מלא בד שלא נוגע בי, שיהיה אוורירי ונוח, או כל מיני חיתוכים שאני מרגיש שנוחים לי. אני מאוד אוהב ללבוש שחור. בשחור יש משהו ניטרלי, קלאסי, אלגנטי, שאפשר לשחק איתו כל כך הרבה, בשכבות, בחומרים, שנותן לי תחושה יותר כיפית ללבוש אותו. זה משהו על זמני, לא מחייב, ומלא בהזדמנויות. בצבע השחור יש משהו מאוד נקי. וזה יפה!”.
