לצאת מהארון כשאני חובקת גבר

כשהייתי בת 14 רחפו לי לראשונה פרפרים בבטן.

היא היתה חברה טובה שלי מהכיתה וגמעתי בצמא כל מילה שהיא אמרה וכל הבעה שעלתה על פניה.

כמה מהבנים בכיתה הושפעו באופן דומה, ומפה לשם לא אמרתי לה על זה דבר.

יום אחד חזרתי הביתה בפנים שמוטות וכשאבא שלי שאל אותי מה קרה ספרתי לו על הפיה המופלאה הזו, שהוא הכיר עד היום כעוד חברה מהכיתה. ספרתי איך היא מרחפת לי בקרביים ורוקדת עם הפרפרים שלי אבל לא איתי, והוא היה אוהב כתמיד וניחם וחיבק.

לקח לא מעט זמן ואהבות צולחות וכושלות עד שהעליתי על דעתי שזה נתפס כחריג שאתרגש ככה מאישה. לא “יצאתי מהארון” מעולם, והאהבות שלי היו עולות בשיחה כמו שעולים פרטים דוגמאת איפה גדלת ואיפה למדת ומה עשית בצבא.

בפעם הראשונה שעיני הפרטנר שלי לשיח נפערו למשמע הפרט הזה, שאני אוהבת גם נשים, שלי נראה אקראי וסטנדרטי כמו כל פרט אחר – לא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי כמה פעמים כאלה וכמה תגובות שנראו מידי סקרניות ופלרטטניות, משהו התחיל לחלחל. אחרי שנים בהן לא עלה על דעתי לעשות משהו כמו להכריז על היחס הזהה שלי לגברים ונשים, התחלתי להרגיש שזה בכלל לא מובן מאליו ושמצופה ממני להצהיר על זה.

התחילו להיות לי לבטים שטותיים ומציקים כמו איך לענות על השאלה: “מאיפה אתן מכירות?”, כשמישהו מגלה שיש לנו חברה משותפת ובמקרה יצאתי עם אותה חברה איזו תקופה, או כששואלים “מאיפה השרשרת היפה הזו?” ומדובר בתכשיט שמישהי נתנה לי כשעוד אהבנו.

העובדה שגם ככה התקשיתי מאז ומעולם להכיר נשים, כאישה הנשית והביתית שאני, הקלה עליי לדחות את ההתמודדות עם הלבטים האלה. נשים לא היו מתחילות איתי ברחוב ואני לא הייתי מתחילה איתן ולא הייתי הולכת לשלל מסיבות הנשים בתל אביב. אחת לתקופה הייתי צצה איכשהו ברדאר של מישהי מעוניינת או מכירה מישהי דרך מכרים משותפים. ואני לא אכחיש, גם היה חשבון באטרף לתקופה, אבל לא הייתי חברת קהילה מן המניין.

במקרה אנחנו יכולים להביע אהבה בציבור בלי למשוך תשומת לב לא רצויה, במקרה אני לא צריכה לחשוש איך המשפחה שלו תקבל את מערכת היחסים שלנו. במקרה קבלתי פטור מהחובה להתמודד עם היותי ביסקסואלית

בגיל 24 יצאתי לבר הקבוע שלי עם החברה הכי הכי שלי, הבר היחיד אליו הייתי יוצאת באותן שנים.

ובאותו הלילה בסוף שנת 2012 הכרתי את אהבת חיי.

ה”טייפ” שלי בגברים תמיד היה שחומים, רחבים, הרבה שיער פנים ולא גבוהים מידי כי אני קטנטונת.

ה”טייפ” שלו בנשים תמיד היה בהירות, רזות, אקדמאיות, בלי קעקועים ולא נמוכות מידי כי הוא גבוה ממש.

כמובן, איך לא, היינו הפכים מושלמים מה”טייפ” אחד של השנייה.

אם זה לא הספיק, אני הייתי בשלה וכמהה לקפוץ ראש למעמקי מערכת יחסים משמעותית אחרי שנים ארוכות של הוללות וחפזון ואילו הוא נפרד חודשים מעטים לפני כן ממי שהייתה בת הזוג שלו משך 8 שנים, ולא חפש דבר.

זה היה בערך חבית בירה ובקבוק ערק אחר-כך, כשלחשתי לאסלה בסוד שהרגע הכרתי את האהבה של חיי. לא היו לי שום ספקות לגבי זה. הגוף הארוך והרזה והלבן והחלק הזה, המלאך הצחור והמדהים הזה, לצידו אני רוצה להתעורר בכל בוקר ולצידו אני רוצה להרדם בכל לילה, איתו אני רוצה להקים משפחה ולהזדקן.

ודווקא עכשיו הלבטים השטותיים האלה כבר מציקים באמת. והכי גרוע, שזה מרגיש כמעט מיותר לענות תשובה כנה. הרי מה הטעם לעורר שיח על נטייה מינית ועבר רומנטי כשפגשתי את אהבת חיי ובמקרה יצא שהוא גבר, שהוא מה שמקובל וצפוי – כשאני בזוגיות שלא פוערת עיניים ולא מרימה גבות? אבל זה ה’במקרה’ הזה שלא מאפשר לי להמשיך ולדחות את ההתמודדות עם הלבטים – במקרה התאהבתי בגבר ובמקרה אני יכולה לבחור אם אני רוצה להתחתן ברבנות או לא (לא.) ובמקרה אוכל להרשם כנשואה במשרד הפנים ולהיות זכאית לשלל זכויות סוציאליות ופיננסיות, במקרה אנחנו יכולים להביע אהבה בציבור בלי למשוך תשומת לב לא רצויה, במקרה אני לא צריכה לחשוש איך המשפחה שלו תקבל את מערכת היחסים שלנו. במקרה קבלתי פטור מהחובה להתמודד עם היותי ביסקסואלית.

הטעם להתמודד על-אף כל זה, הוא שישנם המוני נשים וגברים שמודרות ונלעגים בגלל האהבה או המיניות שלהם, ואילו אני חיה בקהילה ובנסיבות שמאפשרות לי לצאת מהארון מידי שיחה, אפילו שהמציאות שלי כיום לא מחייבת אותי, מבלי לסכן את בטחוני או כבודי, אלא רק את הנוחות שלי.

אז בפעם הבאה שהנושא יעלה בסביבה שאיני יודעת כיצד היא תגיב לאהבה והמיניות שלי אני אתנועע קצת באי נוחות בכסא ואסמיק ואענה תשובה כנה, אספר להם שפעם אהבתי פיות ואולי זה יהיה לא נוח, ואפילו קצת מביך, אבל יתכן והיציאה המאוחרת והלא מיותרת שלי מהארון תהפוך את המפגשים העתידיים, הישירים או העקיפים, של אותם אנשים עם להט”בים לפחות טעונים וזרים. וזה מספיק טעם לטעמי.