השבוע קרה לי משהו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. אין לי מה להגיד.
כן, אני דעתנית ויש שאומרים אפילו חופרת, זאת המיוסרת שמתחבטת בשאלות הרות גורל.
אבל לפעמים פשוט אין מה להגיד.
וזה לא שהמחשבות לא שם, וזה לא שהמוח הפילוסופי שלי לא תוהה על קנקני כמו תמיד, אלא שאולי פשוט נמאס לו למוח הזה, לרוץ כל הזמן. מסכן, כמה הוא יכול.
כשאין מה להגיד וכבר נמאס לחשוב, פונים לחוסר מעש. וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות. לפעמים לא לעשות כלום גורם לנו לעשות הרבה מאד.
זה התחיל בשבת, שלחתי הודעה לדתל”ש שכתבתי עליו בטור קודם, זה שיצא לי להכיר דרך הערפד. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת איתי לים. אף אחד לא זרם איתי אז המצאתי לו שנורא בא לי איתו כי היה ממש כיף אז. וזה נכון, היה כיף איתו, אבל איך לומר, הוא לא היה הראשון שחשבתי עליו.
הקסימה אותי הספונטניות שלו. הוא לא היה קרוב אלי, לא תכנן ולא חשב על ללכת לים, אבל זרם. קבענו ואחרי כמה שעות באמת נפגשנו והתחלנו לצעוד ממני אל חוף גורדון.
בדרך דיברנו והתחלנו לעשות היכרות אמתית. אז במועדון היינו עסוקים יותר בלבלות, אבל עכשיו הרחובות מוצפים שמש, ואנחנו לוגמים מים ולא אלכוהול.
כשהגענו לחוף מצאנו כסאות, התפשטנו לרמת בגד ים, אני עם שלי והוא הספונטני בתחתונים כי לא תכנן ללכת לים. פרסנו מגבות ושכבנו כאילו שזה משהו שאנחנו עושים בנוהל, מסורת של שנים, וזאת למרות העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה.
דיברנו, קשקשנו וצחקנו ואז הוא התחיל לספר לי על חייו. נדהמתי לגלות אדם עם סיפור חיים מרתק ולא שגרתי, ובעוד הוא מדבר ומפעים אותי כל כך בחייו הבנתי שאולי אני עסוקה בלספר על עצמי יותר מדי או לתהות על עולמי ולא מספיק סופגת עולמות וסיפורים של אחרים, ושינויים שכולנו עוברים, כל אחד מסוג אחר.
הקשבתי בריתוק וכשהגיע הזמן להספיג את המים מהגוף אחרי שחיה מרעננת הוא קפץ והציע: “את יודעת שאני עושה מסאג’ים נכון?, ואני ממש טוב בזה, לא אומר את זה סתם, אז אני תמיד מביא איתי שמן… יאללה.. תסתובבי”.
להצעה כזאת אני בטח לא אסרב. הסתובבתי והשכבתי את משענת המושב שלי למצב שכיבה כמעט מלא, כיוונתי את מכשיר הטלפון שלי לרצועת ניו-יורק צ’יל אאוט ועצמתי את העיניים. כי אם כבר אני בים כדאי שאזרום.
הרגשתי את השמן החם נוזל לי על הגב ואת מגע הידיים שלו מתחיל לעסות אותי באיטיות. גרגרי החול התערבבו בשמן והתחילו לשרוט את גופי השזוף, ותחושה של שריטה נעימה של פיליניג גרגרים משובח השתלטה לי על הגוף.
המשכתי לעצום עיניים ולהתמסר למגע שלו, לא היה אכפת לי שאני בים ולא הזיז לי כשהוא לחש לי באוזן: “את לא מבינה, כולם מסתכלים עלינו ועל החיוך שלך”. אפילו לא הרגשתי שאני מחייכת, אבל זה בהחלט היה הגיוני. התענגתי על כל רגע שבו הוא מעסה אותי עד שהעובדים של החוף התחננו שנפנה את הכיסאות כי הם צריכים לנקות את החוף. לא הבנתי מה הם רוצים מאיתנו עד שפתחתי באיטיות את העיניים – סביבי היה חשוך ואנשים כבר מתפנים מהים. השמש כבר שקעה, כך הסתבר, בדיוק כמו שאני שקעתי בתנועות ידיו של הדתל”ש.
המשכנו לאורך השדרה המתחברת ליפו כשאני מלווה אותו הביתה והפעם אני זו שמדברת ומספרת לו את קורות חיי. עשיתי זאת רק כי הוא שאל, כי לי אין מה להגיד. הוא המום, מסוקרן ורוצה לשמוע עוד ועוד עד שאנחנו נפרדים.
למחרת בבוקר נסעתי לביקור אצל אמא, שקט ונעים. הייתי עייפה ועדיין בלי מה להגיד אז שתקתי כל הדרך עם עצמי ושתקתי גם עם אמא על ידי, לא רציתי לראות איך באר שבע התפתחה, לא סיור במקומות חדשים בעיר ואפילו סירבתי לצאת עם אמא שלי לדרינק בבר חדש. רציתי לישון, לאכול ולדמיין שאני בתיכון בחופשת קיץ, שאין לי דאגות, ולא מינוס, ושכל מה שעבר עלי לא באמת עבר עלי, שככה הייתי תמיד. בלי כל התלאות.
לא דיברתי הרבה עם אמא כמו תמיד וגם לא עם האחים, רק ישנתי, קראתי ספר ואכלתי אוכל טעים.
בלילה עליתי לחדר האורחים ואל הספה שבה אמא פרסה לי מצעים. הנחתי ראש ואז בשקט הזה הוא מתגנב שוב למוחי, מטריד כל מחשבה ולא נותן מרגוע. כי גם כשאין מה להגיד הוא שם, ואפילו שהיה כיף בים ואפילו שרגוע אצל אמא.
אני משתתקת לצליל הודעה, יודעת שזה חזק מנשוא, שהוא מרגיש גם בלי סמס, שזה חזק משנינו. מחשבה יוצרת מציאות, הנה הראש לא מרפה והנה הוא שולח הודעה. למה זה קורה ואיך זה לא מרפה משנינו אני לא באמת יודעת להגיד, אין לי מה להגיד. אני רק יודעת שמאותו הרגע אני מחליטה שאולי הגיע הזמן לעצור הכל, לא להגיד לו כמה אני כועסת או פגועה, כי כבר אין לי מה להגיד.
אז הפעם אני בוחרת במקום כל זה להתחיל פשוט להקשיב.
