למה סמוטריץ בעצם צודק

בצלאל סמוטריץ’ | צילום: איתן פולד | CC BY-SA 3.0

“עם בקשה כמו ‘תן לי לחיות את חיי’ אין לי בעיה, אבל הם מבקשים גם לקעקע את המושג ‘נורמה’. אם קהילת הלהט”ב הייתה מקבלת את זה שיש מציאות נכונה, בריאה ומתוקנת, מציאות שעושה טוב לאנושות והגיוני שהמדינה תרצה לעודד אותה – זה היה עולם אחר. אבל המאבק שלהם הוא תרבותי. כשאתה לא רוצה שיהיה כתוב ‘אבא ואמא’ אלא ‘הורה 1′ ו’הורה 2’, אתה בעצם רוצה שאנשים ילכו לאיבוד ויתבלבלו. וזה מה שקורה”

אז הבעיה שלך עם גייז היא ניסוחים ובחירת מילים?
“לא, הבעיה שלי היא עם הערכים, המוסר ודרך החיים הנכונה לחברה. בעיניי אחד הדברים הכי חשובים הוא היכולת להמשיך לקיים את העולם. אם ילד בכיתה ג’ מתחיל להתבלבל עם עצמו, שיסבירו שיש רבים שמתבלבלים, וזה בסדר, מהר מאוד אפשר לעשות סדר ולהמשיך הלאה. יש כאלה שיכולים להימשך רק לגברים או רק לנשים, אבל יש הרבה שנמצאים באמצע. אם לא תכווין אותם, הם ימצאו את עצמם במקום לא נכון, בעיקר חברתי”.

(מתוך ראיון במקור ראשון 22.8.19)

כך מתאר שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ’. את הבעיה שלו עם הקהילה הגאה בישראל. לצערי הוא לא יכול היה להיות צודק יותר. בניגוד לרבים מחברי הקהילה הגאה, כבוד השר הצליח לזקק לשני משפטים קצרים את הפוטנציאל הרדיקלי של הזהות הלהט”בית בכלל וביסקסואליות בפרט.

שנים שהמאבק של הקהילה הגאה הולך לכיוון של שוויון זכויות, הכרה בזהות החד מינית (סמוטריץ’ מתייחס לזה כאל משיכה תוך מגדרית, ושוב עוקף את הקהילה בהבנה וטרמינולוגיה מדויקת) ואם לסכם את זה בשלוש מילים – להיות כמו כולם.

המאבק הזה נובע בעיני מחוסר הבנה בסיסי של הפוטנציאל הטמון בזהות הלהט”בית, האופציות שהיא מציעה לחברה ולפרטים בתוכה והאופן שבו היא יכולה לאפשר שבירת תבניות הטרונורמטיביות, פטריארכליות ואפילו קפיטליסטיות מעצם קיומה. אם כמובן נכיר בכך שמדובר בזהות פוליטית וחתרנית ולא רק במשיכה ופרקטיקה מינית. אני לא אומרת שזה לא בסדר אם ככה חלקנו מרגישים ולא רוצים להפוך את הנטייה שלנו לפוליטיקה רדיקלית. אבל על רקע המחאות בשלוש השנים האחרונות ובייחוד כתגובה לתגובת הנגד מצד הימין המשיחי, חשוב לשים את הדברים על השולחן ולהציע את האופציה הזו למי מאיתנו שכן רוצה לקחת את זה צעד קדימה ולממש את הפוטנציאל הזה בחיים האישים או הקהילתיים שלנו.

דווקא כביסקסואלית, כשקראתי את הדברים שהוא אומר לגבי להט”ב הזדהיתי מאוד. אני רוצה שא.נשים ילכו לאיבוד ויתבלבלו, שישאלו את עצמם/ן שאלות לגבי המיניות שלהם, לגבי מה החברה הכתיבה להם ומה מגיע מהם, מה מולד ומה נרכש ולמה זה בכלל משנה? ביקורתיות היא בהכרח חיובית כי היא מציבה את האמיתות בסימן שאלה תמידי ומאפשרת לנו לבחון אותן, לערער עליהן, לבדוק האם הן מתאימות לנו ובעיקר לשנות אותן בהתאם למה שעושה לנו טוב.

אנחנו לא רק מבקשים לקעקע את המושג נורמה אנחנו מבקשים לבטל אותו. אחת הקריאות האהובות עליי בגוש הבי-פאן-פולי במצעדי הגאווה בשנים האחרונות היא “לא רוצה להיות נורמלית – גאווה ביסקסואלית / פאנסקסואלית / פוליסקסואלית”. כי להיות “נורמלי” לא אומר בעצם כלום. מי קובע מה זה נורמלי? מתי הנורמות משתנות? האם אני מפסיקה להיות נורמלית כשהנורמה השתנתה? הרי פעם לא היה נורמלי להיות אישה וללבוש מכנסיים, אז מה? פעם לא היה נורמלי להיות גבר ולצאת לחופשת לידה, עד לא מזמן אפילו לא היה נורמלי שנשים עובדות במשרה מלאה, מפרנסות, נהנות מסקס ועוד ועוד ועוד. אז מה?!

אני רוצה שא.נשים ילכו לאיבוד ויתבלבלו, שישאלו את עצמם/ן שאלות לגבי המיניות שלהם, לגבי מה החברה הכתיבה להם ומה מגיע מהם, מה מולד ומה נרכש ולמה זה בכלל משנה? ביקורתיות היא בהכרח חיובית כי היא מציבה את האמיתות בסימן שאלה תמידי ומאפשרת לנו לבחון אותן, לערער עליהן, לבדוק האם הן מתאימות לנו ובעיקר לשנות אותן בהתאם למה שעושה לנו טוב

נורמות משתנות בחברה, זה תהליך טבעי שקורה במהלך הזמן והוא תלוי בעיקר בקצוות הרדיקלים שזורעים רעיונות, מציעים הצעות ובונים אלטרנטיבות. וזה בדיוק מה שצריכה ויכולה לעשות הקהילה הגאה בכל מה שקשור למין, מגדר ומיניות, אבל לא רק. הקהילה הגאה יכולה גם להציע מודלים אחרים למשפחה, לזוגיות, לחיים בחברה המודרנית. הקהילה שלנו יכולה לערער על ערכים קפיטליסטים של שורות רווח מספריות ולהציע ערכים אחרים שדרכם נרצה שהחברה תמדוד את ההצלחה בה, למשל קבלה של שונות חברתית ופיזית, חברה פחות אייבליסטית עם פחות אפלייה וגזענות, אושר, ולא כסף, כמדד להצלחה ועוד. בנוסף אנחנו יכולים להציע מודלים אחרים למשפחה ההטרונורמטיבית, בהן יש יותר מ-2 הורים, הורות שמאפשרת גם חיים עצמאיים לצד החיים במשפחה, קומונות, יחסים פוליאמורים בין זוגות הורים ועוד. גידול ילדים בקהילה יכול לקבל משמעויות אחרות אם נפתח את הראש ונאפשר לרעיונות חדשים להיכנס לתודעה. אולי נבין שדווקא 4 הורים זה מודל יותר מוצלח מאמא ואבא? אולי לכולנו לא היה מזיק להיות יותר זמן עם ההורים שלנו, וזה היה יכול להתאפשר אם היו לנו יותר מ-2 הורים? ואולי חלקנו בכלל לא רוצה ילדים ומשפחה? אולי חלק מאיתנו רוצים לחיות עם מספר בני ובנות זוג לאורך החיים, ולפעמים כרווקים/ות ולפעמים לקיים יחסי מין עם מי שבא לנו ולפעמים להיות א-מיניים? לכל הפחות אנחנו צריכים לאפשר שיח בנושאים האלה ולא לשים את המאבק לנישואים ומשפחה מעל הכל.

עוד אומר וצודק השר סמוטריץ’, המאבק שלנו הוא מאבק תרבותי. הוא מאבק ערכי על הדרך הנכונה לחיים בחברה, הוא מאבק על מוסר. הוא צודק גם כשהוא אומר שיש הרבה שנמצאים באמצע, למען האמת הנתונים מראים שיש יותר באמצע מאשר בצד כזה או אחר. והם אכן צריכים הכוונה אבל גם הכלה, קבלה ואהבה. כי להיות באמצע זה לא “לא בסדר”. הבעיה היא שוב, כמו שאומר סמוטריץ’, ביחס של החברה למי שבאמצע. לכולנו קשה עם דברים שהם לא מוחלטים, לכולנו קל יותר לשים דברים בתבניות, לתת הגדרות, לאפיין קהילות שלמות בכמה מילים ותכונות. כמה קשה זה לא לדעת, לא להבין הכל, לא להחזיק בכל התשובות אלא רק בסימני שאלה. אבל סימני השאלה האלה מאפשרים חיים, מחשבה, יצירה, מציאות אחרת. הם מאפשרים לאנשים שלא מרגישים שהם פה או שם לחיות בתוך הבלבול, לא להיבהל ממנו, לא לחפש תשובות מוחלטות במקומות שעדיף שלא יהיו כאלה כי הן בעיקר מגבילות אותנו.

אז ממה סמוטריץ’ ודומיו כל כך מפחדים? בדיוק מזה. מחברה שהיא לא שחור-לבן, מחברה שיש בה אופציות מגוונות. שבה את יכולה להיות גם ביסית וגם דתייה, גם להאמין באלוהים וגם לנסוע בשבת למשפחה, גם לאהוב מין וגם להיות נגד החפצה של נשים, גם להיות יהודיה וגם לחשוב שלכל הדתות והלאומים מגיעים חיים בטוחים ושלווים על חלקת הארץ הזאת. הם מפחדים שאנשים יראו את האופציות האלה וירצו גם, הם מפחדים שאנחנו מציעים אלטרנטיבה שמערערת על המוסדות הקיימים ומאפשרת חקירה ושינוי של הנורמות הקיימות בחברה. בגלל זה הוא רוצה לעשות סדר, להכווין, להגיד מה טוב ומה הגיוני ובריא. כי אם לא יהיה סדר יהיה בלאגן, ואז א.נשים יתבלבלו, יטעו, יתנסו, יתאהבו, ירגישו טוב עם עצמם.ן, ירשו לעצמם.ן להיות מי שהם.ן רוצים.ות מתי שהם.ן רוצים.ות.

תכלס, לא נשמע כל כך רע.