Gay Pride Flag with David’s Star | Jonatan Svensson Glad | CC BY-SA 2.0
ב־30 ביולי 2015, במהלך מצעד הגאווה בירושלים, דקר ישי שליסל שישה צועדים ורצח את שירה בנקי ז”ל, זאת לאחר שהשתחרר ממאסר של 10 שנים על פיגוע דומה שביצע ב־2005 בו פצע קשה שלושה צועדים.
הגינוי וההתנערות ממעשיו חצו מגזרים והעמידו את הרבנים במבוכה – מצד אחד נעשה מעשה אסור וחמור מאין כמותו, אך מן הצד השני הדבר נעשה במצעד אותו הם מגנים בכל תוקף ונגד צועדיו הם מתבטאים תכופות כי הם סוטים וחולים. המבוכה הזו הגיעה לשיאה כאשר כמה ימים טרם המצעד בירושלים בשנת 2016, יצא הרב יגאל לוינשטיין באמירות נגד הקהילה הלהט”בית וגרר הד תקשורתי שהביא עימו תמיכה של 300 רבנים בדבריו. הרב לוינשטיין וגורמים רבים בציונות הדתית הגדירו את ההד המדובר שהתנגד לדבריהם כ”סתימת פיות של טרור להט”בי”. אכן, לטענתם, שנה לאחר שאחת הצועדות נרצחה, הטרוריסטים הם לא אחרים מאשר אלו שצעדו איתה. נגד האמירות הללו קמו מוחים מקרב המגזר אך רוב הרבנים נאלמו והותירו את הקול הפוגעני להדהד. אך הפרשה הזו הביאה לפעולה הפוכה – המצעד באותה השנה שבר את שיאיו ו-25,000 אנשים צעדו בו למען שוויון לקהילה הגאה. קבוצה גדולה מתוך הצועדים צעדה תחת הכותרת “קהילה דתית תומכת” לצד “הקהילה הדתית הגאה” והתנגדה ברגליה לאמירות ולגיבוי המגזרי הניתן להן. כמות הדתיים שהגיעו הייתה עצומה ומה שלא בא מהרבנים ומאישי הציבור במגזר, הגיע מהשטח. מאז, המצעד הירושלמי רק גדל יחד עם כמות הדתיים המוחים נגד להט”בפוביה פנים־מגזרית.
לאלימות המילולית והלהט”בפוביה בה נוקטים רבנים ואישי ציבור רבים במגזרים הדתיים יש השפעות ארוכות טווח ועומק. להט”בים בני הקהילות הדתיות נמצאים בארונות ומפתחים שנאה עצמית, אובדנות ופיתוח אובססיות סביב הנטייה המינית שלהם. ישי שליסל הוא תופעה קיצונית של שיח קיים ואינו מקרה חד פעמי – בשנה שלאחר הרצח נמצאו סכינים על מספר אנשים שניסו להסתנן למצעד. ההתנערות של אישי הציבור הדתיים אינה תואמת את המציאות אותה הם מנחילים; עליהם לעמוד ולומר “ידינו שפכו את הדם הזה”, כי ידם אכן שפכה: ע”י ביסוס שיח אלים ומבטל; ע”י חוסר הקשבה והיענות; ע”י שתיקה ושיתוף פעולה עם רצח מילולי המתבצע מדי יום בישיבות, באולפנות, בבתי הספר, בעלוני השבת ובבתי הכנסת. בניגוד לטענה הנפוצה כי האמירות הללו הן לגיטימיות כיוון והן פונות ל”נטייה” ולא לאדם, האמת היא שהן פוגעות בנו עמוקות ומביאות אותנו לקצה גבול יכולת הספיגה שלנו, איננו יכולים לשאת עוד את האמירות כי אנו חולים, סוטים, ואין בנו תקנה. הלהט”בים נמצאים בכל מקום, וכל אמירה כזו היא סכין הננעצת בלב האח, האחות, הדוד, הדודה, השכן, והאנשים המהווים חלק אינטגרלי מהמגזרים והקהילות הדתיים.
ההתנערות של אישי הציבור הדתיים אינה תואמת את המציאות אותה הם מנחילים; עליהם לעמוד ולומר “ידינו שפכו את הדם הזה”, כי ידם אכן שפכה – ע”י ביסוס שיח אלים ומבטל; ע”י חוסר הקשבה והיענות; ע”י שתיקה ושיתוף פעולה עם רצח מילולי המתבצע מדי יום בישיבות, באולפנות, בבתי הספר, בעלוני השבת ובבתי הכנסת
לפני פחות משבועיים, ב-20.5, נטע חדיד, טרנסג’נדרית דתיה מגוש עציון, שמה קץ לחייה. התאבדותה מצטרפת להתאבדויות ופגיעות עצמיות רבות בהן בוחרים להט”בים בכלל והדתיים שבהם בפרט. הבחירה הזו נובעת כתוצאה משיח לא מכיל המתייחס ללהט”בים כאנשים ללא זכות קיום. השיח הנוכחי פותר את עצמו מלהכיר בפגיעה שהוא עושה ע”י הפיכת האמירות ל”דיון אידיאולוגי”, אך המציאות שהוא מייצר לא מכירה באנושיותם של הלהט”בים ומשתמשת בהם למען התנגחויות פוליטיות והתכתשות עם אידיאולוגיות פרוגרסיביות. הלהט”בים הם לא “תרבות” אחידה ובעלי אמירות חברתיות חד־משמעיות, אלא אנשים בעלי רגשות המותקפים פעם אחר פעם תחת אמתלה של מלחמת תרבות. האנשים הנפגעים מהשיח הזה כוללים בתוכם גם אנשים דתיים אדוקים ששאיפתם היא להפתר מהנטייה ולחיות חיים דתיים “אידיאליים”. האנשים הללו בוחרים בטיפולי המרה, ומעבר לדיון באשר ללגיטימיות של טיפולים אלו, יש הסכמה כללית כי הטיפול הזה לא נוחל “הצלחה גורפת” (בלשון המעטה) והסיטואציה אליה נפלטים האנשים הללו היא אבסורדית – אותם אלה שתמכו בהם והבינו לליבם, מתנערים מהם כנשוך נחש ומייצרים סביבם הילת גועל, ריחוק ודחייה חברתית ורבנית. להט”בים רבים מרגישים שאינם יכולים להשאר דתיים במציאות הנוכחית, ואכן רבים מהם יוצאים מהקהילות בהן גדלו ואותן אהבו כיוון שהבחירה הניצבת בפניהם היא חד־משמעית.
בעודי כותב את הפסקה הקודמת פרצתי בבכי בלתי נשלט, משהו בכתיבת המילים “נטע חדיד התאבדה” לפתע הפיל את כל הדבר הזה למציאות וכבר לא יכולתי לשאת את זה. התקשרתי לחברי הטוב ובכיתי לו בטלפון כ־20 דקות רצוף. בכיתי על מה שעברתי כנער הומוסקסואל במסגרות דתיות, ואיך שרדתי כל דקה עם הייאוש השחור שהקיף אותי; בכיתי על כמויות האנשים שאני מכיר שפגעו בעצמם, חשבו וניסו אובדנות; בכיתי כי נזכרתי ברצח שירה בנקי שנעשה ממש לידי; בכיתי על חברים ומכרים ששוכנעו שהטיפול יצליח ולאחר שנים רבות מספור התייאשו ומנסים לבנות את עצמם מחדש; בכיתי כי אני מפחד לאבד את התקווה שדברים ישתנו ואני לא אצטרך לחיות בארון יותר; בכיתי על כך שאנשים במגזר אדישים למצבינו, לנפש שלנו, לאנשים שאנחנו. הם לא מבינים כי הכותרת “מלחמת תרבות” מאחוריה מסתתרת הלהט”בפוביה היא ריקה מתוכן. הם לא מבינים כי אכן מדובר במלחמה, לא אידיאולוגית אלא ממשית; מלחמה על חיים של אנשים המאבדים את התקווה ולא רואים אור של הכלה במציאות הנוכחית. אין לי אלא לומר שהשיח הדתי היום הוא גורם ישיר ועיקרי לאובדנות, פגיעה עצמית ושנאה עצמית להט”בית. האנשים שממשיכים בהתבטאויותיהם וביצירת דה־לגיטימציה ודה־הומניזציה לאנשים שלא בחרו להיות בעלי נטייה מינית או מגדר שונה עוברים על דיני נפשות פשוטו כמשמעו וגורמים לסטטיסטיקת האובדנות לרקוע.
דתיים נוטים להתנגד למצעד בשל היותו “חגיגה פרובוקטיבית” אך ההגדרה הזו רחוקה מהמציאות ונועדה להתחמק מהקריאה המוסרית שהמצעד כולל בתוכו. בתור אחד הצועד זו הפעם החמישית, אני יכול להעיד כי המצעד הירושלמי המוגדר כהפגנה, מתקיים בפני עצמו ע”י הבית הפתוח ומתאפיין בסולידיות ומחאתיות יחדיו. במצעד אין משאיות או אופי מסיבתי, אין לבוש פרובוקטיבי והחצנת מיניות, אלא צעידה מחאתית. במצעד צועדים גופים שונים בעלי אמירות שונות בין אם פוליטיות או חברתיות, כאשר העמדה המאחדת את כולם היא התנגדות ללהט”בפוביה וקריאה לשיוויון זכויות. כל צועד בוחר את הגוש אליו הוא משתייך בהתאם להשקפת עולמו והגדרת צעידתו לפי ראות עיניו. הגוש הדתי במצעד צועד במחאה על הלהט”בפוביה הפנים־מגזרית ונגד אמירות ויחס שעולים לאנשים בחייהם. בנוסף, המצעד מקוצר ומתקיים בחלק החילוני של העיר מתוך התחשבות במתנגדיו.
שבוע לפני המצעד הנוכחי נראה כי גורמים רבים עושים הכל כדי לחבל בו – התקציב של הבית הפתוח הועמד להתקפת פתע של גורמים בעירייה; אך למרות ההתקפה, ראש העיר משה ליאון הצליח להעביר את התקציב ובכך נתן אופציה לבית הפתוח לעזור לקהילה במגוון תחומים ביניהם גם בריאות פיזית ונפשית. בנוסף, רבנים בכירים יחד עם גורמים משפיעים בציונות הדתית קוראים נגד המצעד ופועלים לסיכולו. זוהי שעת חירום, וע”כ אני קורא לכם בכל כוחי וליבי; חרדים, דתיים ומסורתיים בואו לצעוד איתנו ולמחות בקול אחיד וברור נגד הפגיעה הנפשית והפיזית, הפרטית והציבורית אשר חווים להט”בים מדי יום ביומו. מדובר בהצלת נפשות פשוטו כמשמעו ומאבק עיקש על החזרת האור והתקווה לחייהם של האנשים הסובבים אתכם.
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים יתקיים ביום חמישי ה6.6 ויצא מגן הפעמון.
הכותב הוא תלמיד ישיבת הסדר
