pixabay | cc0
ניהלתי לאחרונה שיחה מעניינת עם ישות מסתורית ומיתוסית באופייה, לסבית ישראלית שלא חיה בגוש דן. היא נורא ניסתה, ובאמת צריך לתת לה הרבה קרדיט על המאמץ העילאי, לשמור על כבודן של אלו שהיא בבירור בקושי מעכלת: “הלסביסיות התל אביביות”. עם זאת, כן התפלק לה, בין שלוק לביס, אחת ההגדרות המצערות שיש: “חולות דרמה ילדותיות שיבגדו בהזדמנות הראשונה”.
עכשיו, כחובבת נשים ודרמות תל אביבית בוודאי שהניסוח צרם לי. כי אני ממש לא חושבת שאפשר בכלל לשים את כולנו תחת איזו הגדרה אחת, קודם כל פשוט כי לא כולנו לסביות וחלקנו ביסיות כפי שלמדנו בשנים האחרונות. אבל גם אם נניח שאפשר למצוא מכנה משותף בין נשים ששוכבות עם נשים מעבר לפרקטיקה המינית החביבה עליהן, אז זה בטח לא הוא.
כי היי, ממש אבל ממש לא בהכרח בהזדמנות הראשונה.
ברוכה הבאה למדריך שצריך לחטוף הכי הרבה טוקבקים רקובים: איך לבגוד אבל להרגיש שאת הולכת בלי. כי לטעמי, ברגע שפנית לכיוון הזה, את צועדת בדרך חדשה, בפיצול של ציר החיים שניהלת עד כה, בגרסה אלטרנטיבית לעצמך, ואת באמת הולכת בלי – בלי החלק ההוא שהיה בך לפני שבחרת לבגוד בבת הזוג שלך.
זה נשמע דרמטי אבל באמת שאנחנו מדברות הרבה בינינו לבין עצמנו, כי אנחנו לבד בבידוד כבר חודשיים, על חשיבות הכנות והתקשורת הפתוחה בין בנות זוג ואיך שזה תורם לארוחות ערב נעימות יותר ולסקס משביע יותר, אבל כמה מאיתנו באמת עצרו פעם לחשוב עד כמה הן באמת כנות?
כי מה בעצם מגדיר את הבגידה? איפה הקו באמת נמצא? ולמה לכל אחת יש קו אחר, בצבע אחר, שהוא בכלל לא קו לפעמים אלא עיגול לא סגור וגם מידי פעם, כוכבית?
הנה אנחנו שוב בנקודה הקבועה שלנו, אתן יוצאות תקופה, אולי אפילו כבר גרות ביחד, ואז לפתע צצה לה איזו אקסית מהעבר הרחוק כשטיילתן ביחד אחרי הצבא אי שם במזרח הרחוק. והיא נראית ומריחה בדיוק כמו שנראתה והריחה אז, לפני עשור, כשחשבת שכל מה שחסר לך בחיים זו בת זוג ואז כל השאר פשוט יסתדר מעצמו. והרי בת הזוג שאיתך כבר לא מה שהיא הייתה, כן זו היא שהשתנתה לך, לא משהו שעובר עליך חלילה. את לא זוכרת מתי הפעם האחרונה ששכבתן, בעצם את כן, זה היה יום השנה שלכן, אבל לא שמציין את הפעם הראשונה שנפגשתן אלא את הפעם ההיא שאמרת שאת אוהבת אותה.
אז מה בעצם אמור לעצור אותך מלהמשיך לזרום עם אותה אקסית מבצבצת…? זה לא שזה “אסור”, הרי דיברתן בתחילת הקשר שלכן, לפני שנתיים, שתנסו פוליאמוריה יום אחד, בעתיד הלא נראה לעין. אז זה בטח לא יהיה כזה נורא אם תשכבי איתה, נכון?
אבל מה לגבי הגוש הזה שהתחיל לאחרונה להכביד עליך מבפנים? זאת לא אשמה, ברור שלא, סתם אכלת יותר מידי אפילו שהרגשת שצריכה להפסיק. אבל האם ככה זה אמור להרגיש? מה יש בשקרים הקטנים האלה שאנחנו מספרות לעצמנו שהופך את הקיום לטיפה פחות סביל?
נראה כי הסתרה, מכל סוג, מביאה אותנו כמעט תמיד לאותו מבוי סתום ולתחושה הנעימה-מינוס של לדפוק את האצבע הקטנה ברגל של השולחן. ואם קשה לך להתחבר לתחושה כי בחייך שכל חייך רק נבגדת ולא בגדת (עיוני) אז הנה לך קושייה: מה יותר כואב, לאכול זכוכית או לייצא זכוכית? התשובה: זה כנראה סובייקטיבי. יש בנות שמעדיפות לחוות את הכאב משני הכיוונים ויש כאלה שמסתפקות בכאב אחד והוא מלמד אותן על עצמן יותר מ-12 שנות לימוד בקהילה הלסביסית. אבל כך או כך, כאב זה כאב וכל סוגי הבגידות כואבות, זה לא משנה אם בגדת או נבגדת.
בעיניי, כדי באמת לבגוד בבת הזוג שלך, כלומר להסתיר ממנה מערכת יחסים מינית שאת מנהלת במקביל אליה ומאחורי גבה, את צריכה להיות מומחית. ולא מומחית בהסתרה, בואי, את זה כולנו למדנו טרם יציאתנו מהארון הגאה, אלא מומחית בניהול אשמה וכאב. אם עברתן את זה אתן יודעות – הנבגדת היא לא הפגועה היחידה במשולש הזה וכל המעורבות מרגישות אשמה וכאבים. גם האישה האחרת וכן, גם הבוגדת שתקועה בין שתיים (ובסתר ליבה מאוד הייתה רוצה שזו תהיה המציאות הפיזית שלה). כי זה לא “צרות של עשירות”, לפעמים בחירה היא הקושי הכי גדול שיש.
“כדי באמת לבגוד בבת הזוג שלך, כלומר להסתיר ממנה מערכת יחסים מינית שאת מנהלת במקביל אליה ומאחורי גבה, את צריכה להיות מומחית. ולא מומחית בהסתרה, בואי, את זה כולנו למדנו טרם יציאתנו מהארון הגאה, אלא מומחית בניהול אשמה וכאב”
בחיפושי אחר הסיבה שגורמת לאותן לסביות צפוניות (אשר מתגוררות בצפון הארץ) לראות את הלסביסיות התל אביביות (והסביבה) בצורה הבוגדת והנבגדת האפלה הזו העליתי כמה אפשרויות, לא כולן ראויות להופעה ב-WDG. מה שהכי בולט לעין היא הצפיפות הביצתית בה הקהילה שלנו מתנהלת והעובדה שכולן מכירות את כולן כי כולן מכירות לפחות אקסית אחת של כולן ולרוב זו הן. אבל זה לא ייחודי לתל אביב, נכון שפה אנחנו מתקבצות באחוזים גבוהים ביחס לשאר הערים בישראל אבל התופעה לכשעצמה מתקיימת גם בקהילות הקטנות יותר בצפון, בדרום, מאחוריי ומלפניי.
אז האם זה באמת פשוט הצורך שלנו להסתיר את האמת שלנו? כלומר, חובבות דרמה אומללות שבמקום לאכול חריף ולהתנסות בספורט אתגרי מחפשות את אלמנט האוממי בחייהן הרומנטיים? והאם אלמנט היציאה מהארון הוא זה שהקנה לנו את היכולת להסתיר מלכתחילה? כי אם כך, אין זה ייחודי יותר לגוש דן מכל שאר הגושים.
בהעדר עדות ממשית לקשר ישיר בין הסתרה להוויה הלהט”בית, ועל אחת כמה וכמה להוויה הזו הממוקמת במרכז הארץ, נותר לנו רק לנחש ולהעלות השערות מופרעות, כי שוב, מה עוד נעשה בבידוד? וכנראה שהתשובה היא הלחות. בתנאי מזג אוויר קיצוניים ורמות לחות גבוהות מ-60% הנטייה היא לבגוד בבנות הזוג שלנו וזה פשוט מה שזה, כנאמר – it is what it is.
אבל הנה שתי שאלות קשות לקריאה קלילה: תשאלי את עצמך, אם תרצי, למה בכלל את חושבת לבגוד? אם זה רק כדי לדעת איך זה מרגיש, כי את דוגלת במיצוי קשת הרגשות האנושיים שניתן לחוות, תנסי לתקוע מזלג ברגל ימין, גם זו חוויה בלתי נשכחת. לעומת זאת, בת הזוג שלך אינה “חוויה” וגם לא בהכרח התנדבה מרצון לניסויים בבני אדם, היא פשוט שם כי היא אוהבת אותך (יש לקוות).
ושאלת המחץ לטעמי, כמה סיפורים כאלה את מכירה שנגמרו טוב? כמה פעמים מישהי התאהבה במישהי עם בת זוג ואף קיבלה ללכת איתה הביתה בסוף הסיפור? כמה מאלה נגמרו באורות אחוריים של רכב מתרחק ונסיעה בוכייה הביתה ברכבת? לפחות אחד שאני מכירה.
כן, מעטים המקרים שנגמרים ב”והן חיו באושר ועושר, התחתנו והביאו לעולם את עלמא או יוחאי”. כאילו, כן, שמעתי על מקרה אחד כזה אבל באמת שהוא היוצא מן הכלל ומעיד רק על עצמו. כי לרוב, כשהיא עושה משהו מאחורי הגב שלך, אפילו אם זה לא משהו מיני או רומנטי עם מישהי אחרת, זה צורב וזה מעיק ואתן תפרדו.
אבל לצער כולנו, זה דווקא לא תמיד הסוף הטרגי הבלתי נמנע ולצער כולנו (2), מעטות מידי מאיתנו טורחות ונשארות לברר מי מו מה לאחר המעשה. מה גם שמלכתחילה, רבות מידי מאיתנו ממהרות לפעול בפזיזות ומאחורי הגב של בנות הזוג במקום לשבת רגע ולחשוב מה מציק להן ומה הן היו רוצות שישתנה.
כי חייב להיות פתרון, לכל בעיה זוגית או אישית, שלא כולל לערבב לבבות, מיצי גוף והסתרה, לא?
בכל מקרה וגם אם לא הסכמת עם מילה שנכתבה פה עד כה, הנה לקח הבזוקה השבועי: אם את מרגישה מועקה תמידית, אמצי לעצמך אורח חיים בריא יותר, ירקות ירוקים ויותר פעילות גופנית, פחות שקרים ושמיניות במיטה.
