בשנים האחרונות סצנת הדראג בישראל פורחת ומשגשגת. משפחות הדראג הולכות ומתרחבות, קינגים וקווינים חדשות מתגלים, ופרפורמרים מהעולם מגיעים להופיע בישראל. מהבארים החשוכים של שנות ה-90, הדראג בישראל עולה על הבמות הגדולות מול אלפי צופים, שלומדים להכיר ולהתמכר לתרבות הזו.
בין כל פריצות הדרך ההיסטריות וההיסטוריות הללו, יש מי שחושב קצת אחרת ומבקש להנגיש את הדראג לקהל הרחב בצורה קצת שונה, והולך דווקא על הקטע האינטימי.
אסף שחר, בן 38, אמן ויוצר, יזם את ערבי דראג בסלון – מופעי דראג בסלון הבית.
“המחשבות על דראג בסלון התחילו כשראיתי שרבים מחבריי לא מגיעים להופעות שלי”, הוא מסביר, “פתאום הבנתי שלא לכולם מתאים להגיע למסיבה רועשת במועדון, באמצע הלילה ובעמידה – לחכות שעתיים בשביל לראות נאמבר אחד או שניים, ולחזור הביתה לפנות בוקר עם ריח של סיגריות וצפצופים באוזניים. פתאום שאלתי את עצמי למה דראג חייב להיות תמיד באווירה כזאת? ואז חשבתי להוציא את הדראג לאור, תרתי משמע: גם במובן של חשיפה – שיהיו חשוף יותר לקהלים שלא מגיעים למועדונים, וגם פשוטו כמשמעו – במקום לעשות אותו במקום אפלולי וחשוך, לעשות אותו בשעה מוקדמת, מאפשרת, במקום מואר ונוח. במקום ב12 בלילה, ב7-8 בערב למשל”.
ואז החלטת להביא את הדראג אל האנשים הביתה?
“הרעיון הוא שדראג בסלון יהיה תמיד בסלון של בית. לא במועדון, לא במתנ”ס. מעצם היותו בסלון, האווירה בערב הזה נינוחה, נעימה, ומאוד אינטימית. הסלון הופך את הדראג לנגיש יותר וזאת אחת המטרות העיקריות. יש כיבוד קל ומינגלינג בהתחלה, זמן “להתרועע” עם המופיעימות, לראות אותן מקרוב. המופע עצמו נערך בישיבה, בגובה העיניים (כי לאף אחד אין במה מוגבהת בסלון), ובין נאמבר לנאמבר מדברים קצת ויש הזדמנות לקהל לשאול שאלות ולהבין יותר, ללמוד על העולם הזה. רוב האנשים נשארים לאחר ההופעה, מחלקים המון מחמאות, מנסים להבין עוד, לעבד את מה שראו, לקבל עוד קצת מהקסם הזה לפני שהם הולכים הביתה.
אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד, אחרי כל ההופעות שעשיתי, זה שאני חוזרת הביתה אחרי הופעה ב-22:30 ולא ב-3 לפנות בבוקר.
האם זו הופעה קבועה או שהתוכן של הערב משתנה?
“הרעיון בדראג בסלון הוא הופעה משתנה – ההופעה נערכת כל פעם בסלון אחר, הרכב המופיעימות משתנה, ולכן, כמובן, גם ההופעה היא כל פעם אחרת. כמו כן לכל ערב יש נושא שאליו מתקשרים מרבית הנאמברים, וכן נאמבר פתיחה משותף לכל המופיעימות. הערב הראשון היה בנושא בית – והנאמברים היו בנושאים שקשורים בבית כמקום פיזי, במדינת ישראל כבית, בפליטים כמי שמחפשים בית, כמובן עם המון ביקורת. המופע השני נערך בסוף הקיץ, בנושא גאווה, לציון סיום אירועי הגאווה, והערב השלישי נערך יומיים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות והיה בנושא “בחירה” – וגם כאן הנושא קיבל פרשנויות שונות – בחירות אישיות, כדוגמת הבחירה לעשות דראג, בחירות (הומופוביות) של אנשי ציבור, בחירות פוליטיות וכו’. הערב הרביעי התקיים בחנוכה בנושא “בנו חושך לגרש” – במקום להתנשא ולחשוב שאנחנו האור ובכוחנו לגרש את החושך בעולם – אולי כדאי להכיר בכך שהחושך נמצא גם בנו, בתוכנו פנימה, בכל אחד מאיתנו ולא רק אצל האחרים.
כיצד אנשים מגיעים להופעות?
“לדראג בסלון יש דף פייסבוק ויש כבר רשימת תפוצה של אנשים שהיו בערבים האחרים, וכל מי שמארח אותנו דואג גם בעצמו להפיץ ולהזמין חברים, שכנים, משפחה. הערב הראשון למשל נערך אצלי בבית, אז השכנים מלמעלה הזמינו בייביסיטר כדי שיוכלו להגיע, וגם השכנים מלמטה הגיעו. בערב השלישי הגיעה גם בעלת הבית שלנו. זה עוד בשלבי התחלה ולכן צריך לעבוד קצת בגיוס הקהל, אבל זה עובד מצויין. הרבה מהקהל הוא קהל בוגר יחסית, כולל אנשים מעל גיל 70. כולם יוצאים מאוד נרגשים ונפעמים מההופעות, כי הרבה מהם ראו דראג בפעם הראשונה וגילו עולם ומלואו. להרבה אנשים אין מושג מה זה דראג ופתאום הם נחשפים לאמנות, ממש אמנות – כל מופיע/ה עם הלבוש המיוחד שלה, עם האיפור, נאמברים עם מסר, עם אמירה, עם הומור, מעוררי מחשבה. זה פותח את הראש להרבה אנשים, וזה מפתיע אותם כי הם לא בדיוק ידעו למה לצפות. שלושת ההופעות הראשונות נערכו בחיפה, הרביעית תיערך בקרית חיים, ומבחינתי לדראג בסלון אין הגבלה מבחינת מיקום גיאוגרפי. דראג בסלון צריך להגיע לכל סלון באשר הוא”.
איך הגעת לעולם הדראג?
“מאז ומתמיד נמשכתי לאמנות הדראג. הסתכלתי על דראגיסטיות וקינאתי בהן על השחרור שלהן, שחרור שכל כך כמהתי אליו. מאז גיל ההתבגרות הפכתי לבן אדם מאוד עצור ומודחק והדראג קסם לי בשחרור שהוא מייצג, בחופש המוחלט להיות מי שאת, להתלבש איך שאתה רוצה, להחצין את עצמך, להתריס, לשים פס על מה שחושבים, על מה ש”צריך”.
לפני כמעט 10 שנים ראיתי מופע שארגנה מלכת הדראג זוהרה פלטינום – “מסיבת הגאווה והדראג”. זה אירוע שמתרחש פעם בשנה ומיועד גם למתחילים, כאלו שלא עשו דראג אף פעם. זה מעין סמינר שבו נפגשים כ-15 חברות וחברים ליום יומיים שלמים, מדברים, מכירים זה את זו, עוזרים אחד לשני, עושות חזרות ביחד, נותנים טיפים ופידבקים, ובסופו של דבר מעלים את המופע. זה מופע מלא ברגש ובתוכן, ורואים שאנשים מוציאים על הבמה את רחשי ליבם. ראיתי את זה והבנתי שזאת ההזדמנות שלי – זו הבמה בשבילי להתחיל עם הדראג. אחרי שנתיים הצטרפתי בפעם הראשונה למופע הזה, שנערך בעכו. זאת הייתה חווייה משמעותית ובלתי נשכחת. עשיתי את השיר WHY של אנני לנוקס, התרגשתי, וגם הקהל התרגש. תוך כדי המפגש האנושי והחזרות הרבות בבית ובעכו, למדתי המון על הדראג ועל עצמי, וקיבלתי הרבה טיפים ממופיעות אחרות, מנוסות יותר, טיפים שעד היום אני מיישם לפני כל הופעה. אחרי ההופעה הזאת נשארתי בהיי למשך איזה חודש… חשבתי שזה מתאים לי, הופעה פעם בשנה. ואכן הייתה הפסקה של כשנה, אבל אז התחלתי להעלות הילוך ובכל שנה אני מופיעה יותר ויותר. בסה”כ בחמש השנים האחרונות הופעתי כ-30 פעמים. בהתחלה היו מאפרים אותי חברים, אבל די מהר הבנתי שאני חייבת ללמוד להתאפר בעצמי, כמו שאני אוהבת ורוצה. למדתי בעזרתה של זוהרה פלטינום וסרטוני YouTube (מה היינו עושות בלעדיהם?!).
מבחינת הדמות שלי – כשאני עולה על דראג אני נשארת אסף. אני לא הופכת לדמות אחרת. לעתים זה קצת מצער אותי שאני לא משוחררת יותר בדראג, אך מצד שני אני אוהבת שאני נשארת אני, נאמנה לעצמי. כן, אני קצת ביישנית, ואני לא מלכה טיפוסית שיודעת לעקוץ ושתמיד יש לה משהו מצחיק להגיד, אבל אני נאמנה לעצמי, ואני מביאה את מי שאני, את האמנות שלי, את היכולות שלי, את הכישורים שלי. אני משקיעה מאוד בעיצוב התלבושות והאביזרים, ובתוכן של הנאמברים. וחוץ מזה – בתכל’ס אין דבר כזה מלכ/ה “טיפוסי/ת” – בדראג אין כללים! כל אחד ואחת מביאות לבמה את מי שהן ומי שהם”.
מה לדעתך נדרש כדי להיות דראג מצליח?
“דראג הוא מצליח מעצם היותו דראג – כי קודם כל יצרת איזושהי חריגה, יצאת מגבולות עצמך, נתת ביטוי למי שאת/ה, ביטוי נוסף לעוד פן שלך, המצאת את עצמך. כבר הצלחת! מעבר לזה, אני חושב שבשביל לעשות דראג מצליח צריך שתהיה אג’נדה, ביקורת, להיות אקטואלים, לחדש ולהפתיע – גם את הקהל אבל גם (ואולי בעיקר) – את עצמך. בעיני דראג זו אמנות, וככזאת, הוא חייב כל הזמן להמציא את עצמו מחדש – בנראות, בתלבושות, בבחירת הנאמברים, באמירה, במסר, באווירה. אמנות שממחזרת את עצמה הופכת ללא רלוונטית. הדראג בישראל הולך וצובר תאוצה, יש המון ליינים מעולים של דראג וכל הזמן יש עוד ועוד אנשים שמצטרפים לעולם הדראג, משדרגים אותו ומגוונים אותו. כל הזמן רואים דברים חדשים, התנסויות חדשות, לוקים אוונגארדיים, נאמברים חלוציים, חתרניים. דראג זה כבר הרבה יותר ממה שהכרנו פעם. דראג זה כבר לא רק לעשות ליפסינק לשיר קיים. זה פרפורמנס שלם, ויש עוד המון מה לעשות. גם בדראג בסלון אני כל הזמן מחפש מה עוד אפשר לשפר ולשנות, איך לחדש ולחזק את החווייה הזאת שאני רוצה להעניק לקהל, לעצמי ולשאר המופיעימות”.
איך אתה מתאר את ההבדל בין מופע על במה למופע בסלון?
“באופן אישי דווקא לא הרגשתי הרבה הבדל. אני לא יודעת איך להסביר את זה כי דווקא רוב המופיעימות האחרות אמרו שבשבילם יש הבדל מאוד גדול, דיברו מאוד בחיוב על הפלטפורמה הזאת, גם במובן של פלטפורמה שמאפשרת להתנסות ולהעז, לפרוץ עוד יותר את הגבולות, מה שלא בהכרח מתאפשר במקומות אחרים שבהם יש איזשהי ציפייה יותר ברורה ממי שמופיע (למשל אם זה נאמבר שעושים במהלך מסיבה, זה קצת פחות מתאים לבוא עכשיו עם איזה ביקורת חברתית ולבאס את כולם. שם צריך להרים!). אצלי יש כנראה איזשהו מנגנון כזה שכשאני מופיעה, אני נורא בתוך ההופעה, עם עצמי, ולכן אני לא כל כך זוכרת שהרגשתי הבדל גדול מבחינת ההרגשה שלי בהופעות במקומות השונים שבהם הופעתי. מה שכן, יש פה את העניין של הגאווה הזאת, שזה משהו שאני המצאתי, שאני יצרתי, שהוא חדש, ואלו גם למעשה הפעמים הראשונות שאני גם מנחה על הבמה. עד עכשיו הייתי מופיעה ויורדת מהבמה, ועכשיו אני מופיעה ונשארת על הבמה… כאמור אני די ביישנית, ולעמוד ולדבר בלייב מול הקהל זה לא אזור הנוחות שלי. זו עוד פריצת גבולות שאני עושה מול עצמי, לומדת לעשות”.
האם יש איזה שהוא מסר שאתה רוצה להעביר בהופעות או שזה רק פאן?
“התחלתי את דרכי בעולם הדראג ב”מופע הגאווה והדראג” שמארגנת זוהרה פלטינום, ומיועד בעיקר לחברי תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, אנשים שמעורבים בחברה, עם ערכים ואג’נדה מאוד ברורה. ככאלה, גם המופעים שאנשים העלו היו רוויים בתכנם ובמסרים אישיים וחברתיים, בצעקה, בהתרסה, במחאה פוליטית וכדומה, וכמעט לכל שיר נוצקה משמעות חדשה. וכך גם עד היום, הנאמברים שאני מבצעת מעבירים מסר, זועקים כנגד הדיכוי של קהילת הלהט”בק, נגד עוולות חברתיות, פורצים את גבולות העצמי, מציגים מגוון של זהויות על הרצף המגדרי, שוברים מוסכמות חברתיות בנושא. אני מעזה לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם הקהל נחשף לאפשרות הזו של טשטוש הגבולות, האפשרות לשחרור, לחירות, לחרוג מעצמך. אני עוברת את זה עם עצמי, והקהל עובר את זה כל אחת/ד עם עצמה/ו. אני לא אשכח שלאחר אחת ההופעות ניגשה אלי מישהי וסיפרה לי בהתרגשות שבזכות נאמבר אחר שלי שראתה לפני כן – היא העזה לצאת מהארון”.
דראג בסלון – אביב הגיע דראג בא – יום שישי 12.4.19 בשעה 21:30 | הסטודיו – שדרות הנשיא 142 חיפה
